Search Results for: סומטיזציה

אסנת (שם בדוי), בשנות ה-40 לחייה, סבלה במשך שנים ממגוון בעיות בריאותיות. היא סבלה לעתים תכופות מפצעים זיהומיים בעור, דלקות עיניים, מיגרנות וכאבים בחזה. היא התקשתה להירדם בלילות, והייתה מתעוררת עם כאבים במקומות שונים בגוף, שהיו נעלמים רק לקראת הצהרים. אסנת חששה שהכאבים והמיחושים מעידים על מחלות קשות שמקננות בגופה, והקדישה זמן רב לקריאה באינטרנט על הסימפטומים מהם סבלה ועל סימנים מוקדמים לסרטן, ובמיוחד לסרטן השד. היא הייתה פונה לעתים תכופות לרופאת המשפחה שלה, ומבקשת ממנה הפניות לבדיקות שחלקן פולשניות או כרוכות בהקרנות (CT, רנטגן וכו'). הרבתה להתייעץ עם נוירולוגים, גסטרולוגים, רופאי עיניים, קרדיולוגיים, רופאי עור ומטפלים הומאופתיים מתוך תקווה שימצאו דרכים לסייע לה. ברוב המקרים, הרופאים לא מצאו את הגורמים לבעיותיה ולא הצליחו להקל על סבלה. הם המליצו לה לפנות לטיפול פסיכולוגי, הצעות שאסנת הגיבה להן בתערובת של כעס ואכזבה. בעיותיה הבריאותיות התישו אותה ופגעו בתפקודים רבים בחייה. היא השקיעה פחות ופחות בעבודות הבית ונעשתה חסרת סבלנות כלפי בעלה וילדיה. בשנה שקדמה להגעתה לטיפול פוטרה משני מקומות עבודה בשל היעדרויות תכופות וריכוז ירוד. אסנת פנתה לטיפול פסיכולוגי לאחר שבעלה הביע את רצונו להיפרד ממנה. המומה ומבועתת מדבריו, היא שאלה: "איך הוא מסוגל לעזוב את אותי כשאני במצב כה ירוד בחיי".

הפרעת סומטיזציה 

הפרעת סומטיזציה מאובחנת כאשר מתקיימים שלושת התנאים הבאים:

1. סימפטום או כמה סימפטומים סומטיים (כאלו שלא נמצא להם הסבר אורגני) שפוגעים בחיי היום-יום. למשל כאבי ראש, כאבי גב, נגעים כרוניים בעור ועוד.
2. עיסוק רב בסימפטומים הללו. ישנן מחשבות רבות על חומרת הסימפטומים, חרדה בנוגע לבריאות או השקעת זמן ואנרגיה בטיפולים בסימפטומים.
3. על אף שכל אחד מהסימפטומים עשוי לחלוף, המצב הכללי, שבו ישנם סימפטומים מטרידים נמשך לפחות חצי שנה.

מי סובל מהפרעת סומטיזציה?

אנשים רבים. באופן כללי, יותר נשים מגברים (בעוד מהיפוכונדריה סובלים יותר גברים מנשים). חלקם סובלים מאלקסיתימיה, שהיא לקות בביטוי רגשות באמצעות מלים. רבים מהם סובלים מקשיים משמעותיים ביחסים בינאישיים, מחרדות ו/או מדיכאון.

מחקרים עדכניים שנערכו על אנשים שסובלים מהפרעת סומטיזציה מצאו שבקבוצה זו קיים שיעור יחסית גבוה של אנשים שחוו בילדותם טראומות הנוגעות ליחסים ראשוניים עם הורים ומטפלים.

סומטיזציה וטראומות ילדות

טראומה הנוגעת ליחסים מוקדמים נוצרת כאשר הנטייה הטבעית של התינוק והילד להתקשר לדמות קרובה (לרוב אם או אב) מסוכלת באופן עקבי. זה קורה כאשר הילד נחשף באופן מתמשך לעוינות, התעלמות, קושי אחר בהיענות לצרכיו או כשהוא נחשף לאלימות פיסית או מינית.

טראומה ביחסים קרובים משנה את הנוירופיסיולוגיה (החיווטים העצביים במוח), מה שעלול להוביל לפיתוח מנגנוני התמודדות לקויים, ביניהם הפרעות אישיות, הפרעות חרדה ובכללן הפרעות אכילה ובעיות בריאות. בעיות הבריאות השכיחות ביותר הן סומטיזציה, תסמונת המעי הרגיז ופיברומיאלגיה (פיברומיאלגיה, שנקראת בעברית דאבת, היא תסמונת שמאופיינת בכאבים בלתי מוסברים, מפושטים ומתמשכים, עייפות וחולשה, רגישות יתר במקומות רבים בגוף ולפעמים פגיעות בזיכרון ובפעילות המעיים).

לסיכום, הפרעת סומטיזציה היא ביטוי פיסי ומאוד מטריד של מצוקות נפשיות, ובפרט של חרדות, רגשות קשים, זיכרונות טראומטיים (לפעמים מודחקים) ודימויים מופנמים של יחסים בינאישיים מכאיבים. מכיוון שבהפרעת סומטיזציה הסימפטומים מבטאים מצוקה נפשית, הם אינם נענים לטיפולים תרופתיים. לעומת זאת טיפול פסיכולוגי שעוסק בתוכן הנפשי עשוי לסייע לבניית מנגנוני התמודדות מוצלחים ולהקלה משמעותית על תסמינים גופניים ונפשיים.

 

שאלון מקוצר לאבחון הפרעת סומטיזציה:

בשבוע האחרון, עד כמה סבלת מכל אחת מהבעיות הבאות?

		כלל לא	מעט	במידה כלשהי	הרבה	הרבה מאוד
1	בעיות בבטן או אי סדירות של פעילות המעיים	1	2	3	4	5
2	כאבי גב	1	2	3	4	5
3	כאבים בידיים ו/או ברגליים	1	2	3	4	5
4	כאבי ראש	1	2	3	4	5
5	כאבים בחזה ו/או קשיי נשימה	1	2	3	4	5
6	סחרחורות	1	2	3	4	5
7	עייפות וחוסר אנרגיה	1	2	3	4	5
8	קשיי שינה	1	2	3	4	5

 

כאשר במשך זמן ממושך, ישנם סימפטומים מטרידים (3 ומעלה) לפחות באחד התחומים לעיל, והרופאים אינם מוצאים להם הסבר אורגני, יתכן שמדובר בהפרעת סומטיזציה.

תשובות לשאלות נוספות על סימפטומים ללחץ נפשי:

• למה יש לי סימפטומים רבים של לחץ נפשי?
• האם סימפטום של לחץ מעיד על מקור הלחץ?
• איך טיפול פסיכולוגי עוזר להחלשת סימפטומים?

סומטיזציה היא הופעה מתמשכת של מחלות ומיחושים גופניים שלא נמצא להם הסבר רפואי, ואשר מקורם במצוקה נפשית. המיחושים השכיחים במיוחד הם כאבי בטן והפרעות במערכות העיכול,  כאבי גב, כאבים בגפיים (ידיים, רגליים או שניהם), כאבי ראש, כאבים בחזה וקשיי נשימה, סחרחורות, עייפות וחוסר אנרגיה וקשיי שינה. עם זאת, הסימפטומים יכולים להיות בכל איבר או מופע פיסי אחר.

האם אנשים עם סומטיזציה "עושים את עצמם" חולים?

בשום אופן לא. הסימפטומים הגופניים אמיתיים לגמרי, ואינם מדומים. למשל, כאבי הבטן, הראש או הגפיים קיימים במציאות ולא בדמיון. הם גורמים סבל רב לחולה, שמבקש שוב ושוב את עזרתם של רופאים. הבעיה היא שהטיפולים הרפואיים שעוזרים במקרים של מחלות שמקורן אורגני, לא מסייעים להפחתת סומטיזציה. יתר על כן, השימוש המוגבר בטיפולים רפואיים כרוך בעלויות כבדות ובסיכונים וסיבוכים מיותרים.

איך אפשר לטפל בסומטיזציה?

הטיפולים שבאמת עוזרים למחלות סומטיות (שנקראות גם פסיכוסומאטיות) הם טיפולים פסיכולוגיים, כלומר פסיכותרפיה. הבעיה היא שחולים רבים מסרבים לפנות לטיפול כזה, מכיוון שהם סבורים שמחלתם היא "רק" גופנית, ומפרשים את ההצעה לטיפול פסיכולוגי כזלזול או התעלמות מסבלם. הם אומרים: "אם יש לי בעיה בגוף, מה יעזור פסיכולוג?" או: "מציעים לי טיפול פסיכולוגי כי לא מאמינים שהמחלות שלי אמיתיות". אלו הן מחשבות קשות שמובילות לבדידות, זרות, ותחושה שאיש אינו מאמין ואינו מבין את חווית הסבל. ואולם בפסיכותרפיה, המטפל והמטופל יודעים היטב שהמחלות אמיתיות. הנחת המוצא היא שהמטופל סובל ממצוקה נפשית שהוא אינו יודע להביעה בדרכים אפקטיביות (למשל במלים או במוסיקה) ולכן היא פורצת ומתבטאת בגוף. טיפול מוצלח יוביל לפיתוח דרכי הבעה מועילות ובריאות, שישחררו את הצורך במערכת כריזה של סימפטומים פיסיים ויאפשרו חיים בריאים ומלאים יותר.

תשובות לשאלות נוספות על סימפטומים ללחץ נפשי:

• למה יש לי סימפטומים רבים של לחץ נפשי?
• האם סימפטום של לחץ מעיד על מקור הלחץ?
• איך טיפול פסיכולוגי עוזר להחלשת סימפטומים?

פציעה עצמית

הפרעת פגיעה עצמית היא פגיעה של אדם בשטח החיצוני של גופו, שמתקיימת ללא כוונה למות, ולא מתוך התקף פסיכוטי, פגיעה אורגנית או לקות מנטאלית. התנהגויות של פגיעה עצמית כוללות גרימת דימום, חבלה או כאב, כשהציפייה היא שהפגיעה תגרום לנזק מבוקר, קל עד בינוני, ללא כוונות התאבדות. התנהגויות אלו לרוב מתבצעות בקרב בני נוער וצעירים, ולעתים קרובות הן מסתיימות עם הזמן באופן ספונטאני. שיעור הפגיעות העצמיות שאינן אובדניות בקרב צעירים מוערך ב-15%-28%. לרוב התנהגויות אלו מתפתחות לראשונה בגיל ההתבגרות.

הציפייה היא שהפגיעה הגופנית תביא להקלה של תחושות קשות ושל מתחים פנימיים, תסייע ביחסים בין-אישיים או תביא לתחושה טובה כמו סיפוק והנאה. על מנת לאבחן באופן פסיכיאטרי הפרעה של פגיעה עצמית לא אובדנית ההתנהגות צריכה להתקיים לפחות למשך חמישה ימים בשנה החולפת, ולהיקשר למצוקות הנוגעות ליחסים, מחשבות או תחושות קשות. לפני ביצוע הפגיעה ישנו פרק זמן של עיסוק בכוונות ההתנהגות ובקושי לשלוט עליה. חלק מהאנשים לומדים את ההתנהגות מתוך המלצות של אחרים או צפייה באחרים שמבצעים התנהגויות דומות. לפעמים ההתנהגות היא צורה של חיזוקים חיוביים ושליליים או סוג של ענישה עצמית.

מרבית האנשים שפוגעים בעצמם אינם מחפשים עזרה נפשית, אם מתוך שהם מתביישים בהתנהגותם, ואם מפני שאינם מאמינים באפשרות להיעזר במישהו.

 

מדוע אנשים פוגעים בגופם?

עבור אנשים רבים, פגיעה עצמית היא סוג של ביטוי עצמי, ותגובה למתח בלתי נסבל.

לאחרונה, קבוצה של חוקרים מאנגליה סקרה 146 מחקרים שמנסים להבין את המניעים והמטרות של פגיעה עצמית, מתוך דיווחי הפוגעים עצמם. בכל המחקרים הללו החוקרים ביקשו  מאנשים שפוגעים בעצמם להסביר מדוע הם עושים זאת ( dmondson, Brennan & House, 2016). מחקרים אלו העלו את הסיבות המרכזיות הבאות:

1. ניהול לחצים – זוהי הסיבה השכיחה ביותר, ו-92% מהאנשים שפוגעים בעצמם מציינים אותה. אנשים אומרים שהפגיעה העצמית מרגיעה אותם, ושהיא מחפה על לחץ נפשי בלתי נסבל. הנבדקים טענו שהם מעדיפים בהרבה את הכאב הפיסי על פני הכאב הנפשי, מכיוון שהכאב הפיסי נמצא בשליטתם והוא מוגבל בזמן. הם יודעים בערך מתי הוא מתחיל ומתי הוא נגמר, מה שאי אפשר לומר על מתח נפשי. כאשר הפגיעה העצמית מובילה לדימום, לפעמים אנשים אומרים שהדימום מטהר, ושהצפייה בזרם הדם מרגיעה, מאחר והזרם מובחן, אפשר לעקוב אחריו והוא מתקיים במסלול ברור. לפעמים הפגיעה העצמית משמשת כמסיח, שמשכיח זיכרונות רעים. למשל, אנשים אומרים שהעיסוק בפציעה משכיח מהם מחשבות וזיכרונות קשים.
2. השפעה על אחרים / על יחסים – גם סיבה זו שכיחה למדי (56%-87%). אנשים אומרים שהם פוגעים בעצמם כדי לגייס עזרה, להראות עד כמה האהבה חזקה (למשל כשאדם פוגע בעצמו כדי להראות עד כמה הוא סובל בתוך קשר או כמה הוא סובל מפרידה) וכדי להביע בפני אחרים את עוצמת הסבל שהפרט חווה.
3. ענישה – כמחצית מהאנשים שפוגעים בעצמם מתארים את ההתנהגות כדרך להעניש את עצמם ("אני רע ולכן אני צריך לסבול") או את אחרים ("תראה מה גרמת לי לעשות").
4. דיסוציאציה (נתק בתודעה) – לפעמים (38-48% מהמקרים) הפגיעה מתרחשת בתוך ניתוק עצמי. אנשים אומרים שהם פוגעים בעצמם כדי להרגיש חסרי תחושה. משפט שכיח שממחיש זאת: "אתה מרגיש המון ואז לא מרגיש דבר". לפעמים המטרה הפוכה, והפגיעה העצמית נועדה להפסיק מצב של ניתוק עצמי. במקרים כאלו הפגיעה העצמית מעוררת תחושה ודרכה מעוררת תודעה. בהקשר זה האמירה היא: "באמצעות הפגיעה אני נעשה ער".
5. השגת ריגוש – זוהי סיבה פחות שכיחה. 12-20% מהאנשים שפוגעים בעצמם אומרים כי בדרך זו הם משיגים ריגוש. הם אומרים: "הכאב עושה אותי חי"
6. מניעת התאבדות – מטרה זו אינה שכיחה, אך 7-15% מהאנשים שפוגעים בעצמם אומרים כי בדרך זו הם מונעים מעצמם התאבדות.
7. בדיקת גבולות או שמירתם – מעט אנשים (5%-8%) מתארים פגיעה עצמית כדרך להנכיח את גבולות הגוף, ובפרט את הגבולות בין עצמי ללא עצמי. הפגיעה היא בשטח החיצוני של הגוף (עור וכו') והיא כמו מסמנת ומאשרת שיש לעצמי את גבולות הגוף.
8. ביטוי למיניות או התמודדות עם מיניות – מעט מאוד מחקרים העלו גורם זה בתוך פגיעה עצמית. לעתים נדירות הפגיעה העצמית היא דרך לביטוי מיני או לסיפוק מיני או להתמודדות עם לחצים שנוגעים למיניות ולזהות מינית.
9. חוויה חיובית – ישנם אנשים שהפגיעה בעצמם היא חוויה חיובית עבורם, של סיפוק לא מיני או של הנאה אחרת. למשל, נבדקים אמרו שהם "נהנים לחתוך", שהם "אוהבים לראות דם" וכדומה.
10. הגנה עצמית – ישנם אנשים שפוגעים בעצמם כדי להגן על עצמם מפני אחרים. למשל, הם מנסים לכער את עצמם כדי למנוע מאחרים להתקרב אליהם.
11. הגנה על אחרים – לפעמים אנשים פוגעים בעצמם כשהם חווים זעם או רגשות קשים אחרים כלפי קרוביהם. במקרים כאלו, הפגיעה העצמית מרגיעה ומונעת מהם לתקוף אנשים אחרים.
12. ביטוי עצמי והגדרה עצמית – לפעמים הפגיעה בעצמי משמשת להגדרת העצמי. למשל, אנשים אומרים שהפגיעה בעצמם נותנת להם תחושת עוצמה או עליונות על פני אחרים ("אני עומד בכאב שאנשים אחרים לא מסוגלים לעמוד בו"), שהפגיעה העצמית היא שפה אישית או שבאמצעות הפגיעה הם משיגים תחושה של שליטה ("אני מנהל את הסיטואציה".

פגיעה עצמית כהתמכרות

אחד ההיבטים המפתיעים הוא שבחלק מהמקרים, אנשים מתמכרים לפעולות של פגיעה עצמית. זה מפתיע, מפני שהתמכרויות הן כמעט תמיד למשהו שנחשב מהנה: אוכל, מין, אלכוהול, הימורים וכו' – כולם מהנים כל עוד לא מכורים להם. כאב לא אמור להיות ממכר, מפני שמלכתחילה הוא לא מהנה. למרות זאת פעולות הפגיעה העצמית עלולות להיות ממכרות, ולעתים קרובות התחושה היא של דחף שאינו בר שליטה לפגיעה בגוף.

איך אפשר להבין את ההתמכרות לפגיעה עצמית? ההסבר טמון בכך שהפגיעה כמעט תמיד נועדה להרגיע מתח נפשי. מכיוון שההרגעה היא לזמן קצר בלבד, כשהמתח שוב עולה נדרשת פגיעה נוספת.

לכך חובר גם מרכיב התלות והסבילות. כפי שהוסבר קודם, בחלק מהמקרים נוצרת סבילות לכאב. סף הכאב עולה, ונדרשת פגיעה קשה יותר כדי לעורר את אותה תחושה. במצב בו האדם זקוק למנות הולכות וגדלות של חומר (סם, אלכוהול, אנדורפינים וכו') על מנת להשיג הקלה, נוצרת תלות והתמכרות.

רכיב נוסף שמסביר את ההתמכרות הוא הסיפוק וההנאה שלפעמים מתלווים לכאב. סיפוק הוא חוויה שקשה לוותר עליה. כאשר הכאב גורם עונג, ובעיקר עונג שאין לו תחליף (כלומר, אין חוויה אחרת שמעניקה רמה דומה של סיפוק), זהו מצב שמכשיר את הקרקע להתמכרות.

טיפול רפואי במצבים של פגיעות קשות

במרבית המקרים, אנשים שפוגעים בעצמם יודעים להתמודד עם הפגיעות בעצמם. עם זאת, לפעמים יש צורך בטיפול במרפאה או בבית-חולים. במצבים אלו, הטיפול הרפואי עצמו עלול להיות חוויה קשה ואפילו טראומטית. הקושי נובע מכך שאנשי רפואה לעתים קרובות מגיבים ברופן קשה אל אנשים שפוגעים בעצמם. חלקם מגלים אמפתיה וחמלה כלפי אנשים שמחלתם או פציעתם נכפו עליהם,  אך בלתי נתפס בעיניהם שאדם גורם לעצמו נזק במתכוון.

מעניין שכלפי אנשים שפוגעים בעצמם באמצעות עישון, מזון עתיר שומן או ספורט מסוכן, היחס חיובי יותר. זאת מכיוון שאנשים שמעשנים, אוכלים באופן מופרז או משתוללים בכביש אינם רוצים לפגוע בעצמם. הם עושים משהו שהם אוהבים והפגיעה היא מעין תופעת לוואי ללא כוונה.

לעומת זאת פגיעה עצמית מכוונת עלולה להרתיע. צוותי הרפואה בבתי החולים ובמרפאות עובדים לרוב תחת עומס רב, ובמצבים כאלו עלול להצטבר כעס וטינה כלפי חולים שפוגעים בעצמם באופן חוזר ונשנה ואשר מגבירים במו ידיהם את עומסי העבודה.

מחקרים רבים מראים שאחד הגורמים המובילים בהצלחה של טיפולים רפואיים הוא יחס חם ואכפתי מצד הרופא לחולה. לאחרונה פורסם מחקר על חולי סרטן סופני ששרדו כנגד כל הסיכויים (Frankel et. Al, 2015). כל החולים שרואיינו ייחסו את סוד הישרדותם לתקשורת פתוחה וחיובית עם הרופא המטפל ועם בני משפחתם, וליחס אכפתי באופן יוצא דופן מצד מטפליהם. גם מחקרים שניסו לפענח את הגורמים להצלחה של טיפולים פסיכולוגיים העלו כי לא שיטת הטיפול היא שקובעת את הצלחת הטיפול. טיפולים יכולים להצליח ולהיכשל תחת כל סוג של גישה ומסגרת. מה שמשפיע מעבר ליכולת המקצועית של המטפל הוא הקשר החם והגישה האכפתית של כלפי המטופל.

 

טיפול פסיכולוגי באנשים שסובלים מפגיעה עצמית

מטרתו של טיפול פסיכולוגי באנשים עם פגיעה עצמית היא בראש וראשונה להקל על הכאב הנפשי. ההקלה מתאפשרת כאשר מתהווים יחסי אמון בין מטפל למטופל. יחסי אמון נבנים ככל שהמטופל חש שהוא יכול ורוצה לשתף את המטפל במתרחש בחייו, וכאשר הוא נוכח ששיתוף כזה מיטיב עימו. עם הזמן, הקשר שנוצר משמש מעין מיכל לחוויות, תחושות ומחשבות. זהו מיכל שבו מצבי הנפש לא רק מתקיימים, אלא גם מתעצבים ומשתנים באופן שמשפיע על החיים שמחוץ למסגרת הטיפולית.

ככל שהקשר בין המטפל למטופל מתחזק, כך פוחתת חווית הבדידות, ומתאפשרת הרחבה של החשיבה ובנייה של כלים להתמודדות. זהו תהליך של התרחבות והתחזקות נפשית, שלעתים קרובות מובילה לירידה בצורך בפגיעה עצמית.

במלים אחרות, הטיפול הפסיכולוגי מניח שהפגיעה העצמית היא סימפטום למצוקה נפשית. הטיפול אינו מתרכז בסימפטום אלא במכלול חוויותיו של המטופל. ההנחה היא שככל שאפשר יהיה לדבר על מה שקורה ולשאת מצבים נפשיים שונים, כך יפחת מעצמו הצורך בפגיעה הפיסית. אנשים מוכנים לוותר על סימפטומים כאשר הם חשים שיש להם אלטרנטיבות. כלומר, כאשר הם יכולים להחליף את הסימפטום במשהו טוב יותר. הטיפול הנפשי מבקש לצמצם את הצורך בסימפטום, הן ע"י הקלה של הכאב הנפשי והן באמצעות בניית דרכי התמודדות מוצלחות יותר.

לקריאה נוספת:

• פגיעה עצמית מול אובדנות – דמיון ושוני

פיברומיאלגיה היא מחלה כרונית אידיופטית (שאין לה הסבר רפואי). היא מתבטאת בסימפטומים לא מוסברים שנמשכים לפחות חצי שנה ופוגעים בתפקיד היומיומי. אלו כוללים כאבים מפושטים בשרירי השלד (שרירים שמחוברים לעצמות ואחראים על תנועות הגוף), נקודות כואבות (רגישות ללחץ), נוקשות, עקצוצים, כאבי ראש, הפרעות עיכול, עייפות כללית והפרעות בשינה. לפעמים ישנה ירידה בתפקוד הקוגניטיבי, שאפשר לייחס לעייפות, לחוסר שינה ולדיכאון. לפי הערכות שיעור האנשים שסובלים מפיברומיאלגיה עומד על 2%-8% מהאוכלוסיה הבוגרת, והיא נחשבת לגורם השכיח ביותר לכאבי שרירי השלד בנשים בגילאי 20-55.

אבחון פיברומיאלגיה

אין כיום קריטריונים אובייקטיביים מוסכמים לאבחון פיברומיאלגיה. זוהי תסמונת שמבחינות רבות דומה לתסמונות אחרות כגון עייפת, תסמונת המעי הרגיז, הפרעות בעיכול, כאבי ראש הקשורים למתח ועוד. הדמיון מוביל לעתים קרובות לבלבול בין פיברומיאלגיה לתסמונות אחרות ולעיכובים ניכרים באבחון. כשניתן אבחון לפיברומיאלגיה, הוא מתבסס לא על מדדים אובייקטיביים, אלא על תלונות שבמרכזן כאבים ועייפות, הפרעות שינה, ירידה בכושר החשיבה ושינויים במצב הרוח. כמו-כן ישנם כמה שאלונים שעשויים לסייע לאבחון, שבודקים את כמות התסמינים וחומרתם.

גורמים לפיברומיאלגיה

כאמור, לא זוהו גורמים ביולוגיים ברורים לתסמונת. עם זאת מחקרים הצליחו לאתר כמה מקורות ששילובם עשוי להוביל לתסמונת, ובכללם גורמים ביולוגיים, גנטיים וסביבתיים.

מתחים נפשיים משחקים כנראה בתפקיד מרכזי בפריצת התסמונת, בהחרפת הסימפטומים ובהתמשכותם. נמצא כי הסיכון לפיברומיאלגיה גבוה במיוחד בקרב אנשים שעברו התעללות מינית בכל גיל (בילדות, בגיל ההתבגרות או בבגרות), אנשים שחווים קונפליקטים ולחצים ניכרים בעבודה, ואנשים שסבלו או סובלים מלחצים חברתיים משמעותיים.

התמודדות עם מחלה לא מוסברת

כאמור, בפיברומיאלגיה חסרים מדדי אבחון אובייקטיביים, גורמים ברורים וטיפולים מוכחים. בנוסף לסבל מהתסמינים עצמם,  אנשים עם פיברומיאלגיה סובלים גם מהיעדר הסבר ומובן למצבם, ומיחס חשדני של סביבתם כלפיהם.

לעתים קרובות הם נתפסים כמתחלים, ומצפים מהם "לקחת את עצמם בידיים" ו"להפסיק להתפנק". חוסר הבנה, יחס חשדני וראיית החולים ככאלו שאשמים במחלתם יוצרים תחושות של אשמה וחוסר אונים, ומוסיפים סבל חברתי על הסבל הפיסי והנפשי.

פיברומיאלגיה והפרעות אחרות

פיברומיאלגיה נקשרת להפרעות נוספות, שהבולטות ביניהן הן דיכאון, חרדה, הפרעות שינה, עייפות כרונית וירידה בחשיבה.

• פיברומיאלגיה, דיכאון וחרדה

מחקר שהשווה בין אנשים שסובלים מפיברומיאלגיה לבין קבוצת ביקורת של אנשים בריאים הראה שבקרב אלו שסובלים מהתסמונת, שיעורי הדיכאון גבוהים פי 4 ושיעורי החרדה גבוהים פי 5 ביחס לשיעורים באוכלוסיה הכללית (Chang ועמיתיו, 2015). במחקרים שונים נמצא ש- 30%-80% מהאנשים שמאובחנים עם פיברומיאלגיה סובלים גם מדיכאון ו/או תסמינים נוספים. ואולם, מחקרים אלו מציגים סטטיסטיקה בלבד ואינם יכולים לבחון מה מוביל למה. האם פיברומיאלגיה מעלה סיכון לדיכאון וחרדה או שדיכאון וחרדה מעלים סיכון לפיברומיאלגיה? מחקר שנערך לאחרונה בטאיוון הראה שההשפעות הן דו-כיווניות: התמודדות עם פיברומיאלגיה מובילה לעתים קרובות לפריצה של דיכאון (וכנראה גם לחרדה ומצוקות נפשיות נוספות), ודיכאון מוביל לעתים להתפתחות של פיברומיאלגיה. קשרים דו-סטריים אלו נראים הגיוניים כאשר מתייחסים אל תפקידו של לחץ נפשי בהתפתחות פיברומיאלגיה כמו גם בדיכאון, חרדה והפרעות נוספות.

למה דיכאון לעתים קרובות מתלווה לפיברומיאלגיה? לשאלה זו מספר הסברים. ראשית, כנראה שגורמים שונים לדיכאון מעורבים גם בהתפתחות פיברומיאלגיה. למשל, לחצים כבדים ומתמשכים או היסטוריה של התעללות בילדות מגבירים את הסיכון הן לדיכאון והן לפיברומיאלגיה.  שנית, מדובר כאמור בתסמונת שאין לה אבחון מוסכם, הסבר ברור וטיפול ייעודי. אנשים שמתקשים להתמודד עם עמימות נמצאים בסיכון יתר לפתח דיכאון וחרדה כאשר הם חולים במחלות כרוניות שאין להן הסבר, משמעות ופתרונות. שלישית, היחס שחולי פיברומיאלגיה מקבלים לעתים קרובות מאופיין בחוסר אמון ובהטלת אשמה על החולה. בהיעדר הסבר ובהיעדר קריטריונים לאבחון, אנשים נוטים לראות בחולי פיברומיאלגיה כאשמים במצבם או כאנשים ש"עושים את עצמם". חוסר אמון והיעדר תמיכה חברתית מחריפים תחושות של חוסר אונים, ייאוש ובדידות, אשר עומדות בבסיס התפתחות הדיכאון.

• פיברומיאלגיה והפרעות בשינה

הפרעות בשינה הן אחת התלונות השכיחות ביותר בפיברומיאלגיה. חוסר שינה מוביל לתשישות, עייפות ונטייה לנמנום במשך היום, ולאורך זמן הוא פוגע ביכולות קוגניטיביות (בעיקר חדות המחשבה), במצב הרוח, בתהליכי עיכול,
בוויסות האכילה וכמובן כרוך בסיכונים גבוהים לגרימת תאונות בכבישים, בבית ובעבודה. חוסר כרוני בשינה נקשר לסיכון מוגבר לקשת רחבה של מחלות, וביניהן מחלות מטבוליות, מחלות בכלי הדם, מחלות לב, סוכר וסרטן, ומחלות והפרעות נפש.

חשוב להבחין בין חוויה של חוסר שינה לבין מציאות של חוסר שינה, ובמלים אחרות – בין מדדים סובייקטיביים למדדים אובייקטיביים של שינה. לא תמיד קיים קשר ברור בין חוויות של חוסר שינה לכמות או איכות השינה בפועל. קורה שאדם ישן היטב אך חש שלא ישן מספיק, וקורה גם שאנשים שישנים מעט מדי אינם מודעים לכך.

עד לאחרונה לא ברור היה האם תלונות על חוסר שינה בפיברומיאלגיה משקפות מצבים מציאותיים של חוסר שינה או תחושות סובייקטיביות. ואולם, מחקר שפורסם בשנה שעברה הבהיר זאת באמצעות שימוש במדידת גלי המוח של שינה בבית (home polysomnography).

במחקר זה, דיאז פיידרה (Diaz-Piedra) ועמיתיה עקבו אחר מדדים אובייקטיביים של שלבי שינה ועירות של אנשים שסובלים מפיברומיאלגיה ושל נבדקים בריאים. תוצאות המחקר מראות שההבדלים בין הקבוצות אינן רק בחוויות הסובייקטיביות של חוסר שינה, אלא גם במדדים נוירולוגיים חשובים. מסקנתם הייתה שחולי פיברומיאלגיה לא רק מתלוננים על חוסר שינה, אלא הם סובלים מחוסר שינה אמיתי. המחקר הראה שביחס לקבוצת הביקורת, באנשים עם פיברומיאלגיה ישנם במהלך הלילה יותר זמני עירות, יותר התעוררויות וזמן ארוך מדי של שלב שינה ראשון (N1), שבו השינה שטחית. לעומת זאת שלב השינה השלישי, של שינה עמוקה וכבדה, מצומצם באופן ניכר בחולי פיברומיאלגיה.

חשוב לציין שהפרעות שינה קשורות לדיכאון ולחרדה, ויתכן שחוסר שינה בפיברומיאלגיה נובע, לפחות בחלקו, מדיכאון. לכן, כל טיפול שמסייע להתמודדות עם דיכאון עשוי לסייע גם לצמצום הפרעות השינה.

טיפול באנשים עם פיברומיאלגיה

מאחר והגורמים ומהלך התסמונת אינם ידועים, גם דרכי הטיפול בפיברומיאלגיה אינן מבוססות. למרבה הצער, אין כיום טיפול תרופתי מוסכם לפיברומיאלגיה. לעתים קרובות אנשים עם פיברומיאלגיה נוטלים תרופות נוגדות דיכאון וחרדה ו/או תרופות לשיכוך כאבים, אך אלו לא נותנות מענה מספק לתסמונת הרחבה.

ישנו מגוון של טיפולים לא תרופתיים בפיברומיאלגיה, שבאופן כללי מתחלקים לשתי קבוצות: קבוצה אחת של טיפולים גופניים, כוללת למידה של  הקשבה לגוף ושליטה בגוף, ובקבוצה שנייה טיפולים פסיכולוגיים.

טיפולים גופניים מציעים כלים להרפיית מתחים ולהשגת תחושות של איזון גופני וזרימה. מדובר בכלים שניתן ללמוד ממומחים ולתרגל בבית, ביניהם מדיטציה וביו-פידבק. חלק מהטיפולים הללו ניתנים ע"י כל קופות החולים במרפאות לרפואה משלימה.

טיפולים פסיכולוגיים מתייחסים בעיקר לעולם הפנימי של הפרט. טיפול פסיכולוגי עשוי לסייע לאנשים עם פיברומיאלגיה בכמה אופנים: ראשית, הקלה במתח הנפשי מסייעת הן להתמודדות עם המחלה והן לצמצום הסימפטומים עצמם. שנית, הטיפול הוא לפעמים המקום המתאים ביותר (ולעתים היחיד) שבו אפשר לשתף, להתייעץ ולחשוב בפתיחות על החיים עם תסמונת שאין לה אבא ואמא ושאין לה הסבר, מובן ומסגרת. הטיפול הנפשי מסייע באופנים שקשה להסבירם, שכן הם לא פועלים כמו נוסחה כימית של תרופה. ועם זאת, הוא עשוי לסייע לכל מי שרוצה להכיר את עצמו, לדעת  על סבלו ועל כוחותיו ולנסות לשנות משהו במציאות חייו.

אולי יעניין אותך גם:

• טיפול באנשים שסובלים מכאבים כרוניים
• הפרעת סומטיזציה
• מהי סומטיזציה? על כאבים שמבטאים מתח נפשי

 

 

כאב כרוני מוגדר ככאב שנמשך לפחות שלושה חודשים, ומתקיים מעבר למהלך הרגיל של מחלה או פציעה.  לפעמים הכאב מופיע בעקבות פציעה או מחלה פעילה, אך עם הזמן הוא אינו נחלש או אף מתחזק. לפעמים הוא מופיע ללא מחלה או פגיעה ידועה. הכאב מקושר לפגיעה קיימת או פוטנציאלית ברקמות הגוף ומוסבר ככזה (למשל: כאב ברקה). כאב כרוני עלול להימשך חודשים ואף שנים ללא גורם רפואי ידוע וללא תגובה מספקת לטיפולים רפואיים.

במערב, שיעור האנשים הבוגרים שסובלים מכאב כרוני במהלך חייהם מגיע עד ל-37%. השכיחות משתנה במחקרים שונים, שהממוצע ביניהם עומד על כ-15%. כאב כרוני מתקיים במחלות ותסמונות רבות, ביניהן פיברומיאלגיה, תסמונת המעי הרגיז, כאבי ראש ומחלות הנקשרות לרקה, כאבי גב, מחלות בדרכי העיכול ועוד.

בעבר, ההתייחסות לכאבים כרוניים התמקדה בהיבטים הפיסיים בלבד. ההנחה הבסיסית הייתה שאם הגורם הפיסי יסולק, כי אז גם הקשיים הפסיכולוגיים והחברתיים שנקשרים אליו ייעלמו. כיום ברור כי לא ניתן לפצל בין הכאב הפיסי והנפשי, וכי התייחסות שמתמקדת בהקלה על כאבים פיסיים בלבד לעתים קרובות אינה מועילה.

איך חיים עם כאב כרוני?

אנשים שחיים עם מחלות מתמשכות או עם כאבים כרוניים נמצאים בסיכון יתר לפתח בעיות נוספות, ביניהן דיכאון וחרדה, הערכה עצמית נמוכה, מחשבות על מוות ופחדים בנוגע לעתיד. אנשים שסובלים מכאבים כרוניים עלולים לראות את גופם, ובהכללה את עצמם כפגומים. הם עלולים לפתח תלות מוגברת במטפלים (הורים, בני זוג, רופאים וכו') לקבלת תמיכה, להימנע או לצמצם השתתפות בפעילויות חברתיות, לחוות חוסר שליטה בעצמם ובאופן שבו אחרים רואים אותם, להתקשות בביטוי פחדים ורגשות אחרים ביחס למצבם, לחוש מבודדים ולעבור אשפוזים וטיפולים שמגבירים את המודעות למוות ולפגיעות הגוף והנפש.

זאת ועוד, בנוסף על הסבל שנגרם מהכאבים עצמם, אנשים עלולים לסבול מהפחדים והחרדות שמתעוררים סביב כאבים אלו. למשל, עלול להתעורר פחד שמא הכאב הבא יהיה בלתי נסבל או יתפרץ בסיטואציה מלחיצה בלימודים, בעבודה או במקום שאין בו עזרה נגישה (כמו טיול). פחדים אלו יכולים להוביל להתנהגויות מניעה כמו הימנעות מטיולים, מבילויים חברתיים או מפעילות גופנית, וליצור מצוקה נגזרת של בדידות וצמצום החיים. בדרך זו האדם סובל לא רק מהכאבים עצמם, אלא במידה ניכרת מהפחדים והחרדות שמתעוררים ומהימנעויות רבות.

כאב כרוני, דיכאון ולחץ נפשי

כרבע מהמטופלים בכאב כרוני עומדים בקריטריונים לאבחון דיכאון קליני. רבים מהם אינם מגיעים לטיפול פסיכולוגי ומקבלים טיפול רפואי שלעתים מתייחס לכאב הפיסי בלבד ולא למצבם הנפשי.

לחץ נפשי, שלפעמים כולל חרדה ודיכאון, מתקשר לכאבים כרוניים בשלושה אופנים:

1. לחץ נפשי כגורם לכאבים ומחלות – מחלות כרוניות רבות פורצות על רקע של לחץ נפשי מתמשך, וכפי הנראה מחלות רבות מתפתחות כתוצאה מפוטנציאל ביולוגי שמתממש במצבים של לחץ פסיכולוגי.
2. לחץ נפשי כתוצאה מכאבים ומחלות – כאמור, התמודדות עם כאבים מתמשכים ועם מחלות כרוניות מייצר לחצים נפשיים רבים, וביניהם חרדה, דיכאון, בדידות, חוסר אונים, חוסר שליטה, הערכה עצמית נמוכה ועוד.
3. לחץ נפשי כמקשה על החלמה מכאבים כרוניים – מחקרים מראים כי כאשר כאבים כרוניים מלווים בלחצים נפשיים כגון דיכאון, דכדוך או חרדה, סיכויי ההחלמה יורדים, וההתמודדות עם הכאבים קשה יותר. עזרה נפשית נדרשת לא רק להקלה על הלחץ הנפשי אלא גם לסיוע בתהליך ההתמודדות ולהגברת סיכויי ההחלמה.

כאב כרוני כתופעה מורכבת

כאב הוא חוויה מורכבת, שמושפעת מסוגים שונים של מידע. חווית הכאב כוללת שני מרכיבים: מרכיב חישתי ומרכיב רגשי. המרכיב החישתי הוא המידע שמועבר מהחושים אל המוח, ומודיע על קיום הכאב ומיקומו.  המרכיב הרגשי הוא זה שמודיע על סבל, כלומר זה ש"אחראי" על חווית המצוקה. מדובר במרכיבים שנקשרים לאזורים שונים במוח. אפשר, למשל, להסיר מהמוח את האזורים שנקשרים למרכיב הרגשי, ואז אנשים אומרים שיש כאב אך הוא אינו מטריד אותם. כמו-כן פגיעה באזורי עיבוד החישה משבשת את היכולת למקם את הכאב, כלומר להגיד איפה כואב, למרות שתחושת הכאב קיימת. במלים אחרות, אדם יכול לסבול מכאב שהוא אינו יכול למקמו, והוא יכול לחוש כאב מבלי לסבול ממנו.

הבחנה חשובה נוספת היא בין תחושת הכאב לבין תפיסת הכאב. בחוויית הכאב מעורבים לא רק החושים אלא גם פרשנות של הפרט למידע שהוא מקבל מהחושים. החושים שולחים אותות, והמוח יכול לפרש אותם כמסוכנים, כמאיימים או כזניחים. ובמלים אחרות, חווית הכאב מושפעת לא רק מעוצמת הפגיעה ברקמות אלא גם מההתייחסות אל הפגיעה. לכן, חוקרים ורופאים  מגדירים כאב כעמדה שיכולה להשתנות לא רק בהתערבות רפואית, אלא גם באמצעות שינויים בחשיבה, בתפיסה וברגש.

מרכיב התפיסה מתבטא באופן מאוד חזק בניסויי פלאסבו. פלאסבו היא תרופת דמה. אין בה חומר פעיל אלא סוכר או חומר נייטראלי אחר. בניסויים רפואיים נהוג להשוות את השפעת התרופה האמיתית (הפעילה) להשפעת תרופת הדמה (ללא חומר פעיל), ולעתים קרובות מתברר שתרופת הדמה משפיעה על הבריאות לא פחות מהתרופה הפעילה. למה? מכיוון שהאמונה שקיבלנו חומר רפואי משפיעה על תפיסת הכאב ועל הפירוש שניתן לאותות שמגיעים מהחושים. אפקט הפלסבו מתבטא במלוא עוצמתו כאשר נותנים לאדם חומר שמגביר את הכאב אך אומרים לו שזוהי תרופה שמדכאת כאב. בניסויים אלו מתברר שכמעט תמיד הנפש מנצחת את הגוף, ובמלים אחרות: האמונה משפיעה יותר מהחומר הכימי, ותחושת הכאב נחלשת.

אפקט הפלסבו אינו אומר שכאב הוא פסיכולוגי בלבד, אלא שניתן להשפיע על חווית הכאב דרך תהליכי עיבוד המידע שכוללים תשומת לב ופרשנות של המידע.

טיפול פסיכולוגי באנשים עם כאבים כרוניים

הכרת המרכיבים השונים של כאבים עוזרת לנו להבין את מקומו של הטיפול הפסיכולוגי באנשים עם כאבים כרוניים. כאב כרוני לעתים קרובות מלווה בתחושות של בידוד, חוסר יכולת, חוסר תקווה וקושי להשתמש בעזרה. מדובר בתהליכים שמובילים לעצב, ייאוש ודכדוך, ואלו משפיעים על תפיסת הכאב ועל ההתמודדות עימו.

סידני קורן מאוניברסיטת קולומביה מציעה טיפול באנשים שסובלים מכאב כרוני, שבו משולבות כמה גישות טיפוליות: הטיפול הפסיכו-דינאמי, הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי, והטיפול האקסיסטנציאליסטי. לטענתה, טיפול באנשים שסובלים מכאב כרוני חייב לזהות ולחקור את האופנים בהם הכאב פועל בתוך מערכות יחסים (בעיקר עם אחרים משמעותיים, אך לא רק), ולהבין כיצד התנהגויות של הימנעות (מרגשות קשים, מחרדות ומפעולות) משפיעות על יחסים.

בעבר, הטיפולים השכיחים ביותר עבור אנשים עם כאבים כרוניים היו CBT (טיפול התנהגותי-קוגניטיבי). ואולם, מחקרים מהעשור האחרון שבדקו יעילות של טיפולי CBT על מטופלים שסובלים מכאבים מעלים ש-CBT אינו מספיק
ואינו מביא לתוצאות הטובות ביותר. הסיבה לכך היא שכאבים כרוניים, כמו דיכאון וחרדה, מתקיימים בתוך הקשר של מערכות יחסים, וככאלו רצוי שגם הטיפול בהם יתקיים בהקשר של יחסים. טיפול פסיכודינאמי נותן את התנאים הטובים ביותר לחקירת "סיפורם" של כאבים ולפונקציות שלהם בתוך מערכות יחסים.

טיפול פסיכולוגי באנשים עם כאב כרוני ישאף לאפשר למטופל להכיר ולהבין את עצמו בתוך מסגרת של יחסים קרובים. הוא יסייע  לזהות את המשמעות של ביטוי הכאב או השתקתו בתוך יחסים קרובים. הטיפול יעניק תיקוף והבנה של התנסויות קודמות שנחוו בעבר כלא לגיטימיות. כאשר יש "בית קיבול" להבנה וקבלה של חוויות, מתאפשרת הרחבה של דימויי העצמי ושל אפשרויות שונות בתוך מערכות יחסים. בנוסף, טיפול מוצלח יאפשר לבטא ולעבד  חרדות קיומיות הנובעות מהבעיות הרפואיות או מהכאבים עצמם. ביטוי ועיבוד של חרדות בתוך הטיפול עשוי לחזק ולהעשיר את אופני ההתמודדות עם כאבים ועם אתגרי חיים אחרים.

בטיפול ניתנת אפשרות מיוחדת במינה לחקור את היחסים שבין מטפל למטופל, את המחשבות והרגשות שעולים, את האופן שבו הכאב משפיע על היחסים ומושפע מהם ולמעשה את כל מה שקורה בתוך ובין המפגשים. חקירה כזו מתאפשרת הודות למאפיינים המיוחדים לטיפול: מסגרת קבועה ויציבה, אמפתיה, כבוד עמוק והתייחסות למה שקורה בהווה, בתוך הטיפול עצמו, כאמצעי להבנת חוויות עבר ולעיצוב המשך החיים.

אולי יעניין אותך גם:

• הפרעת סומטיזציה
• מהי סומטיזציה? על כאבים שמבטאים מתח נפשי
• פחד ממחלות
• כאב פסיכוסומטי
• מחלות פסיכוסומטיות
• טיפול בהיפוכונדריה
• אלקסיתימיה

 

הפרעות אכילה הן מצבים מתמשכים בהם קיים עיסוק מוגזם באוכל, במשקל ובמראה הגוף. הפרעות אכילה מתחלקות לשלוש הפרעות עיקריות: אנורקסיה, בולמיה ובינג', לפי הקווים הכלליים הבאים:

1. אנורקסיה מאובחנת כאשר יש תת משקל הנובע מהרעבה רצונית או מזלילות שמלוות בהתנהגויות מפצות. התנהגויות אלו מנסות לפצות על האכילה באמצעות ריקון, וכוללות בעיקר הקאות, שימוש במשלשלים, צומות, חוקנים, ואימון גופני אינטנסיבי. בבנות, אנורקסיה מאובחנת כאשר בנוסף לתת משקל יש הפסקת הווסת.
2. בולמיה מאובחנת במצבים מתמשכים של זלילות המלוות בהתנהגויות מפצות שפורטו לעיל (הקאות, משלשלים, צומות, חוקנים ואימון גופני אינטנסיבי), ללא תת משקל. בבולמיה, לעתים קרובות ההפרעה אינה ידועה לאחרים ואינה מגיעה לאבחון ולטיפול, וזאת מאחר ומשקל הגוף נראה תקין וההתנהגויות הבעייתיות (זלילה, הקאה וכו') מתבצעות בסתר.
3. בינג' – דפוסים של זלילות ללא התנהגויות מפצות. בתנאים אלו לעתים קרובות מתפתח עודף משקל מתון או קיצוני.

לקריאת הקריטריונים המלאים להפרעות האכילה לחצו כאן.

חשוב להבין שהפרעות אכילה אינן מתמצות בתיאורים לעיל, וישנם מצבים בעייתיים שאינם מוגדרים כאנורקסיה, בולמיה או בינג', אך הם מטרידים ופוגעים בבריאות ובאיכות החיים. למשל מגוון מצבים של סימפטומים תת-קליניים (כמו זלילות שאינן בתדירות שמקנה הגדרה של הפרעת אכילה), או עיסוק מוגזם בדיאטות, במשקל או בטקסים שונים סביב אכילה.

כל הפרעות האכילה מובָנות כיום כניסיונות לפתור מצוקות רגשיות, ובמיוחד כאלו שנוגעות לערך עצמי וליחסים משפחתיים וחברתיים. למשל, באנורקסיה מתקיים ניסיון להעלות את הערך העצמי והחברתי באמצעות רזון, וההנחה המובלעת היא ששליטה עצמית מוחלטת היא המפתח להשגת הערכה עצמית ואטרקטיביות חברתית. בבולימיה ובבינג' התקפי האכילה משמשים לניתוק ומיסוך רגשי, והזלילה נחווית כנחמה ופיצוי על חוסרים נפשיים.

מה שכיחותן של הפרעות אכילה?

שכיחותן של אנורקסיה ובולמיה נמוכה יחסית, ועומדת על כ-0.5% באנורקסיה ו- 1-3% לבולמיה. ואולם, כאשר מתייחסים גם לבינג' (התקפי זלילה) ולהפרעות מהסוג הלא מאובחן, השכיחות עולה מאוד, ומגיעה גם ל-10% ויותר. בישראל האחוזים גבוהים יותר מאשר במדינות מערביות אחרות, ונמצאים בעלייה מתמדת. ישראל נמצאת במקום השני בעולם (אחרי דנמרק) בשיעור הנערות שעוסקות בדיאטה או בהתנהגויות אחרות שמטרתן הורדת משקל, ורובן עושות זאת ללא ליווי מקצועי.

מהם הגורמים להתפתחות הפרעות אכילה?

כל הפרעות האכילה מתפתחות מתוך דימוי עצמי פגוע שיוצר מצוקה נפשית בלתי נסבלת. בכל הפרעות האכילה יש פגיעה עצמית (למשל באמצעות הרעבה) שמבטאת תוקפנות ועויינות כלפי העצמי. כמעט תמיד בולט רקע של חוסר ביטחון ביחסים חברתיים ומשפחתיים, ומשאלה לחזק יחסים או להתמקם מחדש בתוך יחסים.

אפשר, למשל, לראות אנורקסיה כמתייחסת לסביבה החברתית והמשפחתית. הנערה האנורקטית סבורה שרק אם תהיה מאוד רזה או מאוד מיוחדת אחרים ימצאו בה עניין. באופן לא מודע היא סבורה שרק אם תהיה מאוד רעבה, תקבל שוב מהוריה טיפול צמוד שכולל דאגה והזנה ושאובדן הווסת והנשיות יעניק "פטור" מקונפליקטים מיניים. מדובר כמובן במחשבות שאינן מודעות, אך הן מניעות את ההתנהלות ומקשות מאוד על הנכונות לוותר על הפרעת האכילה.

מחקרים מונים את הגורמים המרכזיים הבאים כמעלים סיכון להתפתחות הפרעות אכילה:

1. המין הנשי. הפרעת אכילה היא ההפרעה הנפשית המקושרת ביותר למין. 80%-90% מבין הסובלים מהפרעות אכילה הן נשים. ההבדל בין אחוז הנשים לאחוז הגברים נקשר לשני היבטים: העובדה שאידיאל היופי נקשר לרזון בעיקר בנשים ופחות בגברים, ומעורבות של הורמון האסטרוגן  בהתפתחות הפרעות האכילה.
2. גיל ההתבגרות. התבגרות מינית היא גורם סיכון בבנות בלבד. נדיר ביותר שהפרעות אכילה מתפרצות לפני גיל ההתבגרות. הגיל השכיח ביותר להתפרצות ההפרעות הוא 16, והטווח השכיח הוא 14-19, כלומר לאחר גיל קבלת המחזור. הסיבות לכך שהפרעות אכילה מתפרצות בגילאים אלו מפורטות כאן.
3. הערכה עצמית נמוכה ודימוי עצמי פגוע. בכל הפרעות האכילה קיים ניסיון לברוח מרגשות קשים או לשפר דימוי עצמי פגוע באמצעות שליטה באכילה או במראה הגוף.
4. דימוי גוף שלילי. הפרעות האכילה כמעט תמיד מתפתחות על רקע אי שביעות רצון ממשקל ומראה הגוף. לרוב נשמע מנערות ונשים עם הפרעות אכילה את המשפט: "אף פעם לא אהבתי את איך שאני נראית", או: "אף פעם לא נראיתי יפה", או: "אני שמנה ולהיות שמנה זה מגעיל".
5. פגיעות בתחושת העצמי. מדובר בעיקר בקושי לזהות רגשות שליליים ולהבחין ביניהם. כשתינוק נולד, הוא אינו יודע להבחין בין רגשותיו, וכל דבר שלילי שהוא חווה הוא מביע באמצעות בכי. בשלב זה, ההורים והמטפלים עוזרים לו לנסח ולהבין מה קורה לו. למשל, לפני ארוחה אמא אומרת: "אתה רעב", לאחר נפילה היא אומרת: "כואב לך ברגל" ולפני השינה היא אומרת: "אתה עייף". עם הזמן התינוק מפנים את ההבחנות הללו ולומד לזהות בעצמו את רגשותיו השונים גם כשהוריו אינם לידו. ואולם, אם תהליך זה נפגע והילד לא ביסס יכולת להבחנה בין רגשות שונים, הוא נשאר תלוי באחרים שיגידו לו מה קורה לו ועלול לפתח התנהגות מאוד נוקשה כמו הרעבה או זלילה בתגובה לכל מצבי המצוקה.
6. התעללות. חשיפה להתעללות מינית, פיסית או נפשית עלולה להביא לפגיעות בדימוי העצמי ובדימויי הגוף, לתחושת עצמי מזוהם או פגום ולהפניית תוקפנות והרסנות כלפי העצמי וכלפי הסביבה הקרובה.
7. הפרעות אישיות ומאפייני אישיות. כ-58% מאלו שמאובחנים כסובלים מהפרעת אכילה מאובחנים גם כסובלים מהפרעת אישיות. גורמי אישיות הנקשרים להפרעות אכילה הם ביקורת עצמית מופרזת ופרפקציוניזם, אישיות אובססיבית או אובססיבית-קומפולסיבית, חרדה, נטייה לרגשות שליליים, אישיות הימנעותית, תחושות של היעדר עוגן פנימי ושליטה עצמית ונטייה נמוכה לשיתופי פעולה. גורמים אישיותיים אחרים הקשורים במיוחד לאנורקסיה הם אי ביטחון ביחסים, חשיבה נוקשה ופתיחות נמוכה לחידושים, וגורמים הנקשרים במיוחד לבולמיה כוללים אימפולסיביות, חיפוש ריגושים וחידושים ותכונות הנקשרות לאישיות גבולית.
8. חוסר אמון באנשים וביחסים. לרוב הפרעות אכילה מתפתחות באקלים של יחסים לא בטוחים וחוויה של היעדר דמויות שניתן לבטוח בהן ולהישען עליהן. אנשים הסובלים מהפרעות אכילה לרוב חשים שאין אף אדם שבאמת מבין לליבם ונגיש עבורם. שהם שונים מאחרים ולא באמת משתלבים בחיי החברה. שהם אינם יכולים לסמוך על אף אחד, וסובלים מבדידות. חווית הבדידות לרוב אינה נובעת מחוסר בחברים, אלא מכך שהקשרים הקיימים נחווים כריקנים, דלים ונעדרי קירבה.
9. פגוּת, שהיא לידה טרם זמנה. לא ברור מדוע, אך מבין כל הגורמים הנקשרים להיריון והלידה, פגות היא הגורם היחיד שנמצא באופן עקבי כגורם סיכון להפרעות אכילה.  לעומת זאת טסטוסטרון גבוה אליו נחשף העובר כנראה מגן באופן כלשהו מהתפתחות עתידית של הפרעות אכילה, ויש המקשרים זאת לכך ששיעור הנערים והגברים שסובלים מהפרעות אכילה קטן בהרבה משיעור הנערות והנשים. יצויין כי השפעתם של כל הגורמים המעורבים בהיריון ובלידה על הפרעות אכילה אינה דרמטית, ומוערכת בפחות מ-4%.

מה בעייתי בהפרעות אכילה?

הפרעות אכילה לא רק נובעות ממצוקה נפשית, אלא הן גם יוצרות מצוקות ובעיות בדרכים ישירות ועקיפות. הנה כמה מההיבטים הבעייתיים של הפרעות אכילה:

1. תמותה – השפעה עקיפה של הפרעות אכילה. אחוזי התמותה כתוצאה מהפרעות אכילה גבוהים ביחס לאחוזי התמותה בהפרעות נפשיות אחרות. אחוזי התמותה בקרב צעירות אנורקטיות (גילאי 14-24) הם 5.83 ל- 100,000, והם גבוהים פי 12 מאחוזי התמותה הרגילים בשכבת גיל זו. בבולימיה אחוזי התמותה נמוכים יותר. מקרי מוות נובעים מהפרעות אלקטרוליטים ומינרלים (מאזן אשלגן), הפרעות לב וכלי דם, הפרעות אנדוקרינולוגיות, אוסטיאופורוזיס או אוסטאופניה (שהיא צורה קלה יותר של אובדן מסת עצם), וכן סיבוכים במערכת העיכול ובמערכת ההמטולוגית.
2. מצוקות נפשיות נוספות – רק לעתים רחוקות הפרעת האכילה היא הפרעה יחידה, ולרוב היא מתקיימת במקביל להפרעות נפשיות אחרות. מעל 50% מהסובלים מהפרעות אכילה סובלים גם מהפרעות במצב הרוח, ולרוב מדיכאון קליני. שליש סובלים מהפרעות חרדה, ובעיקר מהפרעה אובססיבית-קומפולסיבית, ו-35% סובלים מהפרעת אישיות כלשהי (לרוב הימנעותית, אובססיבית, תלותית או פאסיב-אגרסיב). כמו-כן נפוצה תלות בסמים או חומרים אחרים, הפרעות סומטיזציה והפרעות באמפתיה. הפרעות אלו תורמות להגברת הפרעת האכילה שבתורה מובילה להחמרת הדיכאון, החרדה והנטיות האישיותיות הבעייתיות.
3. עיוותי תפיסה וחשיבה – הרעבה פוגעת בחשיבה ויוצרת עיוותי תפיסה קשים הנוגעים הן לעצמי והן לאחרים. דוגמה לעיוות קיצוני היא של אישה צעירה הסובלת מאנורקסיה, ונמנעת מנגיעה בחפצים מפחד שבהיסח הדעת ידה תיכנס לפיה ותחדיר לגוף מולקולות שיגרמו להשמנה. או נערה שנראית רזה באופן קיצוני אך רואה את עצמה כשמנה. העיוותים נוגעים גם לתפיסת החולים את האחרים (מטפלים והורים) כאויבים ולפיתוח רגשות עוינים כלפי כל מי שמנסה להתקרב (וראו בהמשך).
4. בעיות בריאות – הנובעות בין היתר מתת תזונה ומהפרעות בוויסות המערכות המטבוליות, כולל פגיעות שצויינו בהקשר לתמותה, בעיות פוריות, הפרעות בחשיבה ועוד.
5. פגיעה ביחסים חברתיים ומשפחתיים – זוהי אחת התופעות הנפוצות בהפרעות אכילה. הפגיעה נובעת מגורמים רבים, וביניהם החמרה במצב הרגשי, עיוותים בחשיבה ובתפיסה, ובושה, שמובילה להתנהגויות של הסתרה והונאה. הצורך להסתיר את הטקסים, ובמיוחד את ההקאות, השימוש בחוקנים ומשלשלים מוביל להתרחקות מאנשים ולהתבודדות . הסתרה והונאה מתקיימות גם בחוג המשפחה, ויוצרות עימותים רבים, עויינות וחשדנות. הפגיעה ביחסים עלולה להיות חמורה במיוחד כאשר מתבצע אשפוז כפוי הכולל הזנה כפויה או פיקוח הדוק על האכילה, וכן כאשר ההורים אוכפים בבית נוהל של פיקוח צמוד על התנהגויות האכילה. התוצאות יכולות להיות פגיעה קשה ביחסים דווקא בתקופה של מצוקה נפשית קשה והזדקקות לתמיכה ולקירבה.

לסיכום, הפרעות אכילה נולדות מתוך מצוקות נפשיות, מעמיקות את המצוקות ומייצרות שלל סיכונים בריאותיים, חברתיים ורגשיים. הפרעות אלו נוטות להתפתח בחשאי, תוך הסתרת הטקסים, ולעתים קרובות מתגלות רק לאחר שהתבססו. ככל שההפרעות מתבססות, כך הן מלוות בהגברה של החרדה והדיכאון, בעיוותי חשיבה ובשכלול ההסתרות והונאות. ככל שהפרעות אלו מתבססות כך הן עמידות יותר בפני טיפול. לכן חשוב ביותר לאבחן את קיומן ולטפל בהן בשלב מוקדם ככל האפשר.

למידע נוסף על הפרעות אכילה:

• טיפול באכילה רגשית
• קריטריונים מלאים לאבחון הפרעות אכילה
• טיפול בהפרעות אכילה
• למה הפרעות אכילה מתפרצות בגיל ההתבגרות?

 

דרך דיבור בשניים והתבוננות משותפת על מה שקורה. הסימפטום הגופני הוא דרך לא מילולית לביטוי מצוקה נפשית. הוא מתקיים ואף גובר ככל שהמצוקה הנפשית נותרת חבויה ובלתי נגישה. מדובר בדרך מאוד ראשונית להכריז על בעיה, שמוכרת לכולנו מינקות. כתינוקות, לא יכולנו להשתמש בשפה מילולית, וביטאנו את עצמנו בעיקר דרך הגוף. בגיל בוגר, השפה אמנם מאפשרת לנו לומר מה מציק, אך כולנו עדיין עושים זאת באופן מאוד מוגבל. למה? משתי סיבות עיקריות:

1. אנחנו לא תמיד יודעים מה באמת מציק. העולם הפנימי נגיש לנו רק בחלקו. רוב הדרמות הנפשיות מתרחשות מתחת לפני הקרקע, והידיעה עליהן מוגבלת. גם כשאנחנו חושבים שמשהו מסוים מאוד מציק לנו, יתכן שמדובר במסווה לעניין אחר, עמוק בהרבה. למשל, אישה שרותחת על כך שבעלה משאיר בכיור כלים מלוכלכים. האמנם זה מה שמציק לה? האם הכעס על בעלה אינו נוגע לתסכולים עמוקים יותר שקשה להכיר בקיומם ולא כל שכן לדבר עליהם?
2. גם כשאנחנו יודעים מה באמת מציק, לא תמיד אנחנו יכולים לדבר על כך עם האנשים הקרובים לנו. בדוגמה הקודמת, גם אם אותה אישה יודעת מה חסר לה בנישואיה, בחיי משפחתה או בעבודתה, אולי קשה לה לחשוף את תחושותיה ולדבר עליהן עם הקרובים לה.

משני הגורמים לעיל מובילים לכך שמצוקות נפשיות יכולות להתפתח כגידול ממאיר שאינו מאובחן ואינו מטופל, ואשר מכלה בהדרגה את כוחות הגוף והנפש, תוך הוצאת סימפטומים מטרידים.

טיפול פסיכולוגי מתבסס על יצירת מרחב משותף בין המטפל למטופל, שמתקיימים בו יחסים קרובים ומאוד ייחודיים. בתוך מרחב זה שניהם משתמשים בשיח שמטרתו להנגיש אזורים נפשיים וע"י כך לצמצם את הלחצים ואת הסימפטומים שמבטאים אותם.

• למאמר על סימפטומים של לחץ נפשי 
• למאמר על סומטיזציה
• למאמר על כאבים פסיכוסומטיים

 

לא…. וכן.

לא, כי קיומו של סימפטום מסוים לא מצביע על הגורם ללחץ. הוא רק מודיע שיש מצוקה נפשית. אפשר לדמות זאת לחום. כשיש חום, אנחנו יודעים שמשהו השתבש, אך אין לנו מושג מהו הדבר שהשתבש. וכשמישהו משתמש באופן מוגזם באלכוהול או סמים אנחנו מבינים שהוא מנסה לטשטש חוויה פנימית בלתי נסבלת, אך איננו יודעים מהי אותה חוויה.

ולמרות זאת בטיפול נפשי אנחנו מאוד מתעניינים בסימפטומים. למה? כי לעתים קרובות הסימפטום מסמל משהו בעל משמעות. למשל, כאב עיניים יכול להיקשר למשהו שהמטופל מבקש לא לראות; התקף חרדה שמתרחש במקום מסוים או בעיתוי מסוים יכול להיקשר לזיכרונות או אסוציאציות הנקשרות לאותו מקום או לעיתוי. כאב ראש עשוי להתייחס למחשבות מכאיבות, וכו'. ההקשר אינו אחד לאחד ובשום אופן אינו אוניברסאלי. הוא מאוד ייחודי ואינדיבידואלי. לכן, אותו סימפטום עשוי להצביע על משאלות, חרדות ומצוקות שונות לגמרי בכל אדם.

מסיבה זו, במהלך טיפול פסיכולוגי לרוב נשאל מתי התחילו הסימפטומים, מה קרה בסמוך לכך, אלו אסוציאציות נקשרות אליהם, מה הם עשויים לסמל ובאלו נסיבות הם באים לידי ביטוי. תשובות לשאלות אלו יכולות להציע כיוון לעבודה שבמידה ותהיה מוצלחת, היא תתבטא בהיחלשות ואף היעלמות של הסימפטומים.

• למאמר על סימפטומים של לחץ נפשי 
• למאמר על סומטיזציה
• למאמר על כאבים פסיכוסומטיים

 

כי הלחץ משפיע על מערכות רבות ויוצר בהן שיבושים נרחבים. לחץ ממושך משפיע על תפקוד המערכת החיסונית ועל מינון הורמונים שונים, ואלו מתבטאים בדרכים מגוונות. לכן, מקומם של טיקים, של כאבים ושל מיחושים גופניים יכול להשתנות לאורך תקופות ואפילו באותו היום. כך גם סימפטומים התנהגותיים. לעתים קרובות מופיעים כמה סימפטומים במקביל או ברצף. למשל, מיגרנות והפרעות בעיכול, או אכילת יתר והתקפי זעם.

כדי להבין זאת, נוכל להתבונן בתופעות מוכָּרות אחרות: ילד שמנסה לקרוא לעזרה בעשרות דרכים שונות: הרטבת לילה, כאבי בטן, בכי תכוף ועוד. או אישה שמודיעה לבעלה בדרכים רבות שהיא כועסת עליו. היא שותקת, מזעיפה פנים, נמנעת מקירבה גופנית, מתפרצת ועוד. בדוגמאות אלו, הילד והאישה מרגישים שדרושים סימנים רבים כדי להעביר מסר עוצמתי שדורש התייחסות.

הסימפטומים ללחץ נפשי מתנהגים כמו הילד או האישה שתיארנו. הם מנסים להעביר מסר עוצמתי שדורש התייחסות. הצרה היא שהמסר לא ישיר ולא ברור. קשה לפענח אותו, וקל לתת לו פרשנויות מעוותות.

לכן, הדרך להפחתת סימפטומים של לחץ אינה במרשמים התנהגותיים כאלו ואחרים, ולרוב גם לא במרשמים תרופתיים אלא בבירור אמיתי של מקורות הלחץ והתייחסות רגישה וישירה אליהם.

• למאמר על סימפטומים של לחץ נפשי 
• למאמר על סומטיזציה
• למאמר על כאבים פסיכוסומטיים

 

קלפטומניה היא הפרעה נפשית, שמאופיינת בדחף בלתי נשלט לגנוב חפצים חסרי משמעות. הגניבה אינה נעשית מתוך צורך במוצר שנגנב והיא אינה משמשת להשגת רווח חומרי כלשהו. היא נעשית מתוך דחף שאינו בר כיבוש. מרבית הגניבות הן מחנויות, אך גם מחברים, בני משפחה ומקומות עבודה.

אנשים שסובלים מקלפטומניה מודעים להתנהגותם ומתביישים בה. התנהגותם זרה לערכיהם ואינה רצויה בעיניהם, ובכל זאת הם אינם מצליחים להיפטר ממנה.  הפרעה זו נמשכת שנים רבות והיא מתחילה לרוב בגיל ההתבגרות או בבגרות המוקדמת. היא שכיחה בנשים פי שלוש מאשר בגברים ושיעורה באוכלוסיה נאמד ב-0.6%.

ה-DSM, שהוא המילון הפסיכיאטרי האמריקאי, מגדיר את הקריטריונים הבאים לקלפטומניה:

1. דחף בלתי נשלט לגנוב מוצרים שאינם נדרשים לשימוש אישי או להשגת רווח כספי
2. תחושה גוברת של מתח בסמוך לביצוע הגניבה
3. הנאה, סיפוק והקלה בזמן ביצוע הגניבה
4. הגניבה אינה מתבצעת כביטוי לכעס או נקמה, או כתגובה לדלוזיות (מחשבות שווא) או הלוצינציות (הזיות)
5. לא ניתן להסביר את הגניבות באופן טוב יותר באמצעות אבחנה אחרת, של הפרעת התנהגות, אפיזודה מאנית או הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית.

גורמים לקלפטומניה

כמו כל בעיה נפשית, גם הפרעה זו ניזונה משילוב בין גורמים ביולוגיים ופסיכולוגיים.

הגורמים הביולוגיים כוללים הפרעות עצביות שמקורן בנטיות גנטיות, במחלות ובפגיעות ראש, וחלקם משפיעים על הפרעות נפשיות נוספות, בעיקר ממשפחות הפרעות מצב הרוח וחרדה.

הגורמים הפסיכולוגיים נחקרו בעיקר מתוך הגישה הפסיכואנליטית שקושרת את ההפרעה לטראומות ילדות. לפי גישה זו, הגניבה עשויה לייצג לקיחה מחדש של משהו שאבד בילדות. לפעמים האובדן נקשר להתעללות והזנחה בילדות, ולפעמים לזעזועים טבעיים שהפרט לא התגבר עליהם. הקישור לאובדנים בינקות מתבקש כאשר חושבים על כך שגניבה מתייחסת להתנהגות של תינוקות: תינוקות אכן לוקחים מה שהם רוצים מתי שהם רוצים, והם פטורים מעכבות מוסריות וצווים תרבותיים שמהווים תנאי לחיים חברתיים.

בהמשך להבנת הקלפטומניה כהפרעה בהתפתחות מילדות לבגרות, ישנן עדויות לכך שקלפטומניה מתפתחת באנשים שאינם נהנים מחיי מין בשלים ומספקים. עבור אנשים אלו, גניבות מעניקות סוג של סיפוק מיני, תחושת עוצמה וחיוּת שקשה לוותר עליה. ישנם דיווחים על חוויות של אורגזמה או חוויות שמתקרבות לאורגזמה בעת הגניבה עצמה.

בנוסף, הגישה הפסיכואנליטית רואה בקלפטומניה תגובה לדימוי עצמי נמוך ורגשי נחיתות פיסית וחברתית. בראייה זו, אנשים שסובלים מקלפטומניה נאבקים בתחושות הנחיתות באמצעות גניבה, שהיא אקט של עליונות, כוח ושליטה.

טיפול בקלפטומניה

מרבית האנשים שסובלים מקלפטומניה מתביישים בהתנהגותם ומסתירים אותה, ולכן הם אינם פונים מרצונם החופשי לטיפול בבעיה. הסירוב להודות בבעיה מסביר מדוע ברוב המקרים ההפרעה נמשכת שנים ארוכות (בין 12 ל-29 שנים) ללא כל טיפול. הפנייה לטיפול מתרחשת לרוב לאחר הסתבכות עם מערכת החוק ובהפניית בית המשפט. פנייה יזומה ורצונית לטיפול נעשית רק לצורך טיפול בהפרעות אחרות שמתקיימות בו-זמנית, שהבולטות ביניהן הן דיכאון, הפרעה דו-קוטבית, הפרעות חרדה, הפרעות אכילה, הפרעת סומטיזציה, תלות בסמים ו/או אלכוהול והפרעה אובססיבית-קומפולסיבית.

הטיפול האפקטיבי ביותר לסובלים מקלפטומניה משלב בין תרופות לשיחות.

הטיפול התרופתי לרוב מתבצע באמצעות תרופות נוגדות דיכאון וחרדה (ממשפחת SSRI) ומייצבי מצב-רוח, ולאחרונה גם בתרופות המתערבות במעגלי התגמול במוח ומשמשות לטיפול בהתמכרויות.

הטיפול בשיחות יכול להיעזר בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי או בטיפול פסיכודינאמי. הבחירה בין שתי האפשרויות תלויה בין השאר בשאלה האם קיימות הפרעות נפשיות נוספות כגון אלו שפורטו לעיל (דיכאון, חרדה וכו'). אם אין הפרעות נוספות, אפשר לנסות טיפול קוגניטיבי התנהגותי שלפעמים מביא לתוצאות טובות בזמן קצר יחסית. ואולם, אם מתקיימות בעיות נוספות, לא כדאי להסתפק בטיפול קוגניטיבי שהוא שטחי מטבעו, אלא לפנות לטיפול פסיכודינמי. טיפול כזה יציע החזקה טובה שתאפשר עבודה שהשפעתה על תפיסות העצמי ועל ההתנהלות עשויה להיות מעמיקה ונרחבת.