אלימות כלפי נשים

שירה (שם בדוי) הכירה את בעלה דורון במסיבת סטודנטים. כשפנה אליה, הבחינה מיד כמה הוא נאה ונעים, וציינה לעצמה שרואים שהוא בא מרקע טוב. כשהיו נפגשים, דורון הרשים אותו ברוחב ידיעותיו ובעומק מחשבותיו, ושירה חשבה שהוא האיש החכם ביותר שהכירה. היא התרשמה גם מהתנהגותו האדיבה והנעימה כלפיה, כלפי הוריה וכלפי אנשים זרים שפגשו. למשל, כשישבו במסעדה, תמיד היה מתחשב במלצרים ואף מתעניין בשלומם.

היו בדורון גם תכונות פחות רצויות, אך שירה ידעה שאין אדם מושלם, וכשדורון הציע לה נישואים היא חשבה שלראשונה בחייה היא מרגישה עצמה ברת מזל.

שמחתה של שירה לא האריכה ימים. מיד לאחר נישואיהם עברו בני הזוג לדירה שקנו בעזרת ההורים ובעזרה גדולה עוד יותר של הבנק. דורון הסביר לשירה שמשכנתא היא חוב שצריך לסיים כמה שיותר מהר, ולכן עליהם לצמצם את הוצאותיהם. זהו שיקול שנשמע לשירה הגיוני, אך הוא הלך וגדל והשתלט על חייהם. דורון אסר על שירה למלא את המקרר, וכעס מאוד כשמצא שם מוצרים “מיותרים” כגון פירות או יוגורט. פעם אחת הוא הטיח ברצפה צנצנת ריבה והורה לה לאסוף את “השברים המטונפים שלה”. הוא דרש שתפסיק להשתמש בתחבורה ציבורית ותיסע לעבודתה בטרמפים. כששמנה מעט לאחר הלידה הוא החל לכנות אותה בכינויי גנאי (“פרה שמנה ומטומטמת”) ואת האוכל שבישלה כינה “אשפה”. בארוחות שבת היה מתלונן שתמיד היא שורפת כל דבר, ושהידיים השמאליות והמטומטמות שלה לא יודעות לעשות דבר.

שירה שמרה את סבלה לעצמה. בעלה הרי כל כך חכם ומעודן, ולכולם הוא מתנהג יפה כל כך. אם הוא מתפרץ עליה או מרים לפעמים יד, זה כנראה מגיע לה. היא באמת שורפת לפעמים את האוכל, ותמיד חשה שאינה חכמה במיוחד. כשהזדחלו מדי פעם מחשבות קשות על בעלה, אמרה לעצמה שאסור לה לחשוב כך. שהיא צריכה לאהוב את בעלה ולהשתדל להיות אישה טובה יותר עבורו.

האלימות של דורון כלפי שירה הלכה וגדלה, והסוד הלך וגדל גם הוא. שירה לא סיפרה להוריה ולחברותיה מה מתחולל בביתה. כשאימה שאלה אותה פעם על חבורה שהייתה בזרועה, היא השיבה שנפלה. כשנשאלה מדוע לא הלכה לעבודה שלושה ימים, אמרה שהייתה חולה.

שירה עזבה את דורון, בעלה, רק לאחר שגילתה שהוא היכה בפראות את בנם בן השנתיים. יום למחרת הגיעה עם שלושת ילדיהם לבית הוריה, וביקשה מהם שיעזרו לה להתגרש ממנו.

סיפורה של שירה למרבה הצער אינו נדיר או “מיוחד”. קשה לאמוד את כמות הנשים שסובלות מאלימות יומיומית, מכיוון שרובן שומרות את מציאות חייהן בסוד, אך ההערכה היא שבישראל חיות כיום כ-200,000 נשים מוכות, כלומר נשים שסובלות מאלימות פיסית. אם נוסיף לכך את כמות הנשים שסובלות מאלימות מינית, כלכלית ונפשית נגיע למאות אלפי נשים אחרות, ואולי אף מעבר לכך.

הסוגים השכיחים ביותר של אלימות כלפי נשים:אלימות נגד נשים

  1. אלימות פיסית – לכאורה זוהי האלימות הגלויה ביותר, ומשמעותה פגיעות מכוונות בגוף. מדובר במגוון עשיר ולעתים יצירתי שכולל: מכות, סטירות, חבלות, הרעבה, קשירה, נעילה בבית, מניעת שינה וסוגים נוספים של
    כפייה פיסית. חבלות אמנם ניכרות בגוף, אך נשים מוכות מפתחות דרכים מגוונות להסתירן. הן יכסו את הפציעות בבגדים (למשל שרוולים ארוכים גם בקיץ), יסתגרו בבית עד שהפנס בעין ייעלם או יספרו סיפורים על הפציעות (השכיחים ביותר: נפלתי, נתקלתי במשהו, עשיתי תאונה, וירוס בעין וכו’).
  2. אלימות מינית – מתבטאת בכפייה לפעילות מינית משפילה או לכל פעילות מינית שהאישה אינה רוצה בה. לפעמים מתבטאת במניעת יחסי מין כעונש או כדרך להשפלה. לפעמים ישנה כפייה להכנסת בעלי חיים למיטה, או התניה של דברים ביחסי מין. למשל, גבר שנעשה “עצבני אש” בבית עד שאשתו תתרצה ותשכב איתו.
  3. אלימות נפשית ומילולית – אלו הם סוגי האלימות המגוונים ביותר, והם כוללים את כל סוגי ההשפלות. אלימות זו נועדה לגרום לאישה לחוש עצמה “אפס”. התהליך כרוך בשחיקה הדרגתית של תחושות הערך העצמי של האישה. אלימות נפשית יכולה להתבטא בקללות, בהתפרצויות זעם, בחבלות בעבודה שהאישה משקיעה (למשל לכלוך מכוון לאחר שהאישה מסיימת לנקות את הבית, זריקת אוכל שהכינה לרצפה וכו’), בכינויים משפילים, בגיוס הילדים ללגלג על אימם, בענישה באמצעות שתיקה שיכולה להימשך עד שהאישה תתנצל וכו’. לפעמים אלימות זו מתבטאת ביחסים גלויים מחוץ לנישואים או בהלבנת פני האישה ברבים. אחת הנשים סיפרה איך לפני הדמיות מוח שנאלצה לעבור מדי שנה, בעלה היה אומר לה: “לא יגלו כלום בבדיקה, כי אין שם בכלל מוח”. אישה אחרת סיפרה שבכל פעם שהייתה מתאפרת ומתייפה, בעלה היה מפטיר: “אין לך מה להתאמץ. במילא רק זקנים יסתכלו עלייך”.
  4. אלימות כלכלית – כמעט תמיד מתבססת על כך שהגבר מביא הביתה כסף יותר מהאישה. מצב זה נעשה קיצוני כשהאישה אינה עובדת, ותלויה בכספי הגבר לתפעול היומיומי של חיי הבית. עם זאת, אלימות כלכלית נפוצה גם במשפחות שבהן האישה עובדת, ומשתכרת פחות מבעלה ולעתים גם כשהיא משתכרת יותר מבעלה, אך הוא שולט בחשבון הבנק. אלימות כלכלית מתבטאת בהקצבה כספית דרקונית (למשל הקצבה של 150 ₪ לקנית אוכל לשבת), בכעס והשפלה בתגובה לקניות שנעשות. במקרים רבים לאישה מותר להסתובב עם מזומן שמקבלת מבעלה, ואסור לה לשאת כרטיס אשראי או פנקס שיקים. בחלק מהמקרים האישה נדרשת לדווח על כל הוצאה באווירה מאיימת (“רק שלא יכעס”). היכרתי נשים שהגבר גזר מולן את כרטיס האשראי שלהן, שהוא הטיח בהן שהיא “חיות על חשבון עתיד הילדים” ועוד.

מה מבחין בין אלימות מתמשכת לבין קונפליקטים רגילים בין בני זוג?

מה שמבחין הוא האקלים בבית. האם האישה חיה בתחושת פחד? האם היא משתדלת למנוע כל התנהגות שעלולה להרגיז את בעלה? האם היא מצמצמת את חייה כדי שלא לעורר את זעמו? האאלימות כלפי נשיםם האווירה היא של דיכוי, צמצום וחשש מתמיד? האם היא חוששת לילדיה? האם היא מרגישה חסרת אונים מול התנהגויותיו של בן הזוג? האם היא עסוקה בהסתרה של מה שקורה בביתה? האם היא מסתגרת מפני הסבי
בה הקרובה? האם היא חשה עצמה אשמה בכל מה שקורה בבית? אם התשובות לחלק מהשאלות הללו חיובית – מדובר באלימות.

מה משותף לרוב מקרי האלימות כלפי נשים?

אנשים רבים חושבים שאלימות כלפי נשים מאפיינת קבוצות מסוימות באוכלוסיה, ובעיקר מגזרים מוחלשים כמו בני העדה האתיופית, ערבים, עולים מחבר העמים וכו’. סטריאוטיפ זה מקבל חיזוק מכך שמקרי רצח נשים אכן שכיחים יותר במגזרים אלו, ומקרים אלו הם שמדווחים בתקשורת ומעוררים זעזוע ותהודה ציבורית. ואולם, על אף שרצח נשים הוא הדרגה הגבוהה ביותר של אלימות, זוהי עדיין תופעה נדירה יחסית. להמחשה, בארבע השנים האחרונות נרצחו בישראל 100 נשים בידי גברים קרובים להן, לעומת מאות אלפי נשים שסובלים מאלימות שאינה מדווחת בתקשורת.

אלימות כלפי נשים מתקיימת בכל המגזרים. היא קיימת במשפחות עניות ועשירות, בקרב אנשים חסרי השכלה, אקדמאים וגם פרופסורים. בקרב מזרחים ואשכנזים, דתיים וחילונים, יהודים וערבים. הבעיה חריפה גם באוכלוסיות מבוססות, ממעמד בינוני וגבוה, שבהן נשים שסובלות מאלימות מתביישות במצבן ונמנעות מפנייה לעזרה.

מאפיינים שכיחים באלימות כלפי נשים:

בחלק זה אכתוב על מאפיינים חוזרים ונשנים שראיתי בקרב מטופלות שסבלו מאלימות כלפיהן.

  1. רקע אישי – הדעה הרווחת היא שנשים שסובלות מאלימות הן נשים שגדלו באלימות והתרגלו אליה. זוהי דעה מוטעית. נשים רבות שסופגות אלימות בביתן לא גדלו באלימות ולא הכירו אלימות במשפחת המוצא שלהן. לעתים קרובות היחסים בין ההורים היו בעייתיים אך לא אלימים. נשים שגדלו באלימות עלולות לקבלה כמצב בלתי נמנע שנגזר עליהן להתמודד עימו (“זהו העולם”). לעומת זאת נשים שלא גדלו באלימות, מוצאות את האלימות כה מפתיעה ומהממת, עד שהן משכנעות את עצמן שאין מדובר באלימות אלא בהתפרצות רגעית שתחלוף או במצב שאותו הן בעצמן מחוללת.
  2. דימוי עצמי נמוך – כמעט תמיד מדובר באישה שמגיעה לנישואים עם דימוי עצמי נמוך. הדימוי העצמי הוא של אישה שאינה ראויה ושאינה טובה, יפה או חכמה כמו אחרות. דימוי זה אינו קשור להישגים מציאותיים. הוא מתקיים גם בקרב נשים עתירות הישגים שזוכות להערכה רבה מחוץ לבית. חשוב להדגיש שהדימוי הנמוך לא צמח בתוך הנישואים, אלא היה שם הרבה קודם. למעשה זהו חלק מהנדוניה שהאישה הביאה עימה לתוך הנישואים. נדוניה שהתפתחה מילדות ועד בגרות, ושמקבלת משנה תוקף מהתנהגותו האלימה של הגבר.
  3. אשמה – האשמה ניזונה מהדימוי העצמי שתואר קודם, והיא גם מזינה אותו. מדובר בכדור שלג שהולך וגדל: אישה בעלת דימוי עצמי נמוך עלולה לראות ביחס האלים של הגבר משהו שמגיע לה. היא אומרת: “באמת אני עם ידיים שמאליות”, או: “באמת האוכל שלי נשרף יותר מדי”, או: “למה לא יכולתי להיות יותר חסכנית / יותר יעילה / יותר מושכת” וכו’. המשותף לכל המחשבואלימות נגד נשיםת הללו הן שהאישה היא שמביאה על עצמה את ההתנהגות האלימה של הגבר, ולכן זה מגיע לה. גברים רבים מנצלים את הביטחון העצמי הפגוע של האישה תוך הטחת אשמות בה. חלקם משתמשים בקלישאה: “אישה בונה, אישה הורסת” כדי להאשים את נשותיהם בכל אכזבותיהם. בפרט הם מאשימים את האישה בכך שהיא מוציאה אותם מדעתם ואומרים: “את אשמה. ההתנהגות שלך מביאה לי עצבים”. כאשר האישה מקבלת אשמות כאלו כמוצדקות, הדימוי העצמי החלש ממילא נפגע עוד יותר, מה שמאפשר אלימות גדולה יותר וחוזר חלילה.
  4. פיצול בין האיש הטוב והאיש הרע – שירה, שסיפורה תואר בתחילת המאמר, הכירה את בעלה כאדם אדיב, עדין ונעים הליכות. נשים רבות מתארות מעין פיצול אישיות בבעל. הן מ
    ספרות איך בתקופת החיזור היה נדיב ומיטיב, איך כתב להן מכתבים יפים ונהג כלפיהן כג’נטלמן אמיתי. אישה אחת אמרה: “כל כך התרשמתי מזה שהוא היה פותח וסוגר את דלת האוטו עבורי, ורק אח”כ נכנס לכיסא הנהג”. אישה אחרת אמרה: “הוא ביקר את אימי בבית החולים ללא ידיעתי”. לעתים קרובות, גם אם היו רמזים מוקדמים לאלימות, האלימות הישירה החלה רק לאחר שהיחסים התמסדו, והגבר רכש ביטחון ביציבותו של הקשר הזוגי. הפיצול אינו רק בין “הגבר שלפני הנישואים” ל”גבר שאחריהם”, אלא הוא גם בין הבית לחוץ. נשים רבות מתארות את הגבר שלהן כמי שבחוץ מקיים את הדימוי העדין ואת דרך הארץ שלו. בחוץ הוא מקובל ואהוב על הכל, ורק בבית יוצא ממנו האיש האלים. זהו פיצול שמחריף את תחושת האשמה (“אם בחוץ הוא כל כך טוב ובבית רע, סימן שאני גורמת לו להיות כזה”) ואת שמירת האלימות בסודי סודות.
  5. “אף אחד לא יאמין לי” – הפיצול שתואר קודם, בין התנהגותו של הגבר בבית ובחוץ, גורם לכך שנשים רבות נמנעות מלשתף את סביבתן באלימות שהן סופגות. הן מתביישות, והן גם סבורות שאף אחד לא יאמין להן. הרי כולם כל כך מעריכים ואוהבים אותו. הרי הוא איש כל כך מכובד בחוץ. מי יאמין שבבית הוא הופך את עורו?
  6. תחושת אין מוצא – כל מה שתואר לעיל יוצר לרוב תחושה של דרך ללא מוצא. הסוד גדל ועימו גם הפחד וחוסר האונים. במקרים רבים הנשים אינן מאמינות שיוכלו להסתדר בחוץ ללא הבעל. לפעמים הן חושבות שאין להן זכות לפרק את הנישואים. החשיבה של “אין זכות” לא שמורה לנשים בחברות השמרניות בלבד (חרדיות, ערביות וכו’) אלא גם בנשים מחברות פתוחות שבהן רבים מהזוגות מתגרשים. נשים אלו חושבות שאין להן זכות לפרק משפחה, לגרום למשבר ולסבל לילדיהן, לגרום בושה להוריהן וכו’.

מה מאפשר לנשים לצאת מיחסים אלימים?אלימות כלפי נשים

לרוב נשים שסובלות מאלימות מנסות להתרגל ולהתמודד עם מצבן מבלי לעורר מהומות. הן חורקות שיניים וממשיכות. הן מודעות לסבלן, אך חושבות שהאשמה היא בהן, או שאינן יכולות לשנות את המצב.

לעתים קרובות, מה שמוביל בכל זאת ליציאה מהקשר הוא אירוע יוצא דופן שהאישה אינה יכולה להתעלם ממנו. למשל אירוע שכלל התעללות באחד הילדים, בגידה שטורפת את הקלפים (“הדבר היחידי שהחזיק אותי שם הוא שהאמנתי שיום אחד אוכל לגרום לו לאהוב אותי”), אמירה או פעולה שמרמזת על סיכון לפגיעה או לרצח של ילדים. למשל, אחת הנשים סיפרה שפחדה התעורר ביתר שאת כאשר בעלה דיבר בזכות גבר שרצח את ילדיו כדי לנקום באשתו. הוא אמר: “כל הכבוד [לגבר ההוא]. היא בטח הטריפה אותו”. אישה אחרת סיפרה שראתה תוכנית טלוויזיה על נשים מוכות, ופתאום הבינה שהתוכנית היא עליה.

משהו צריך לקרות כדי שאישה שנמצאת תחת אלימות מתמשכת תקום ותשנה את מצבה. ואותו “משהו” לרוב מציל את נפשה ואת נפשם של ילדיה מהתהומות.

טיפול פסיכולוגי בנשים שסובלות או סבלו מאלימות

טיפול פסיכולוגי עשוי לשמש בכל שלבי ההתמודדות: הוא עשוי לעזור לאישה להבין את מה שקורה לה בקשר הזוגי, הוא עשוי לחזק אותה תוך כדי שהיא נמצאת בקשר זה, והוא יכול לעזור לה לצאת מהנישואים ולשקם את חייה וחיי
ילדיה.

הסבל והמצוקה אינם מסתיימים כשהאישה מצליחה לצאת מהקשר. אישה שנפרדה מבן-זוג ממשיכה להתמודד עם פגיעות נפשיות. לעתים קרובות בן הזוג ממשיך למרר את חייה גם לאחר הפרידה, בדרכים יצירתיות להפליא. לפעמים המשפחה לא יכולה או לא רוצה לספק תמיכה כלכלית וחברתית, והאישה מתמודדת עם דחייה, בדידות חששות ופחדים.

טיפול פסיכולוגי משמש ראשית כעזרה דחופה לנשים שסובלות מאלימות, ובהמשך כקשר תומך, מחזק ומאפשר בנייה של חיים עצמאיים.

לקריאה נוספת: