הורים למתאבדים

צעירים בעולם המערבי מתים מהתאבדות בשיעורים גבוהים מכפי שהיו לאורך כל ההיסטוריה. בישראל מתאבדים מדי שנה כ-400-500 אנשים. מרבית המתאבדים (75%) הם גברים, ובגילאים 15-24 התאבדות הם סיבת המוות השנייה בשכיחותה בקרב גברים ושלישית בשכיחותה בקרב נשים.

אדם שמתאבד אמנם “מתפטר” מכל קשייו, אך הוא מותיר אחריו קרובים שנאלצים להתמודד עם משא נורא. הערכות מקלות מלמדות על כך שבעולם המערבי, כל מתאבד מותיר בממוצע שישה קרובים ישירים  (הורים, אחים, סבים, בני זוג, ילדים ובמקרים נדירים יותר נכדים). באופן מובן, העלייה המשמעותית בשיעור המתאבדים מעלה גם שיעור הקרובים שמתמודדים עם אבל שמבחינות רבות הוא מורכב ויוצא דופן.

במה שונה אבל על אדם שהתאבד מכל אבל אחר?

במידה רבה, ההבדל נובע מיחסה של החברה כלפי התאבדות. הנחה בסיסית בתרבות המערבית אומרת שהחיים יקרים ויש לשמור עליהם מכל משמר. החברה המערבית מצפה מאנשים שיתמודדו עם קשייהם ויילחמו על חייהם.  מעשי התאבדות הם ניגוד גמור לתפיסות אלו, ולכן החברה שוללת אותם, ונוטה לראות בהתאבדות מעשה בלתי נתפס. מכיוון שאקט ההתאבדות הוא כה קיצוני ובלתי נתפס, החברה נוטה לחפש את האשם באדם שהתאבד (“הוא היה לא בסדר”) ובסביבתו (“איפה היו ההורים שלו?”). החברה המערבית נוטה להאשים את המתאבד בנטישה, בבחירת “פתרון קל” ובגרימת סבל רב לקרוביו. בסאב-טקסט או באופן גלוי, החברה מאשימה גם את קרוביו של המתאבד, על שלא הבינו את מצבו ולא מנעו את התאבדותו. היא נוטה להאשים במיוחד הורים בכך שלא הגנו על ילדם, שלא ראו מה קורה לו, או אפילו שהתנהלותם דחפה את ילדם לאובדנות.  הורים למתאבדים

היחס השלילי להתאבדות קיים בכל החברות המערביות, והוא חריף במיוחד בישראל. היהדות מטילה איסור חמור על התאבדות, שנתפסת כחותרת תחת סמכות האל לתת ולקחת חיים, והיא אף מענישה את המתאבדים וקרוביהם בחרם שמתבטא בקבורה נפרדת מעבר לגדר (כיום, על פי רוב המתאבדים נקברים בתוך בתי הקברות תחת הנימוק שוודאי התחרטו על התאבדותם בזמן שבין הביצוע למוות. המחילה ניתנת רק תחת הנחת חרטה ורצון לחיים).

יחסה של החברה כלפי התאבדות משפיעה במישרין על השיח החברתי ועל התנהלות המשפחה לאחר שאיבדה את יקירה. בעוד שהחברה מהללת את הלוחמים שנפלו במערכה הצבאית ואת האזרחים שנפלו קורבן לטרור (ואפילו “מכילה” את הרוגי תאונות הדרכים והמתים ממחלות), סביב קורבנות ההתאבדות היא מייצרת “שוּ-שוּ”. אסור לדבר והס מלהזכיר. המשפחות קולטות את המסר, ולעתים קרובות הן מסתירות את סיבת המוות ושומרות עליו כסוד כמוס. המשפחות מספרות, למשל, שהבן נפטר מדום לב. משפחות אחרות משתיקות את נסיבות המוות ויוצרות אוירה של טאבו סביב הנושא.

הקשיים הייחודיים הנוגעים לתהליך של אבל על בן משפחה שהתאבד נוגעים לכמה היבטים קריטיים, ובראשם הלם וזעזוע, בושה ואשמה על כך שלא הצליחו להקל על סבלו של יקירם ולספק לו סביבה שרצה לחיות בה, בושה בפני החברה שמפנה אצבע מאשימה (גלויה או סמויה) כלפיהם וכלפי יקירם,  פגיעה נוראה בערך העצמי (“הוא לא אהב אותי מספיק כדי לרצות לחיות למעני”. זוהי תחושה חריפה במיוחד בקרב ילדים שהוריהם התאבדו), כעס וזעם על מעשה שנתפס כחסר אחריות וחסר התחשבות, ועוד.

על כל אלו נוסף הקושי לדבר ולשתף ולזכות בתמיכה חברתית בתהליך האבל, והיעדר נורמות הנוגעות לאבל על אדם שהתאבד. לשם השוואה, כאשר חייל נהרג, החברה מקיימת סדרי אבל ברורים, שכוללים יום זיכרון פרטי, יום זיכרון לאומי, חוברת זיכרון או אתר לזכרו, שירי זיכרון ועוד. נורמות והסדרים מסוג זה נעשים הרבה פחות ברורים כשגורם המוות הוא התאבדות, ובמקרים רבים המשפחה נמנעת מטקסי אבל ומכל אזכור של נסיבות האובדן.

מה קורה להורים לאחר התאבדות ילדיהם?

התנאים שתוארו עד כה עלולים לפגוע באופנים קשים ביכולת להתמודד עם השכול ולחזור לחיים בעלי ערך. הגורמים העיקריים שמקשים הם כאמור הסטיגמה החברתית כלפי התאבדות והקושי לשוחח ולשתף. דיבור ושיתוף הם גורמים חיוניים להתמודדות מוצלחת, שמתבטאת בהתאוששות, שיקום ואף התפתחות אישית ומשפחתית.

מחקר אוסטרלי (Maple et. al., 2010) שהתבסס על ראיונות עם הורים לצעירים שהתאבדו  העלה כמה מאפיינים משותפים שכדאי לשים לב אליהם: מרבית ההורים דיווחו על תחושות של אשמה, בושה, צער וחוסר אונים, וקושי להבין ולהעניק משמעות למה שאירע. הניסיון להבין את בחירת הבן או הבת להתאבד הופך לעתים קרובות למאבק מתמשך שבלתי ניתן לתאר בפני אחרים. ההורים סיפרו שהם רוצים לשוחח על בנם ועל עצמם, אך הם אינם מצליחים בכך. בהיעדר דיבור המחשבות והרגשות הקשים נשארים כלואים בפנים במעגלים סגורים ואינסופיים. הסטיגמה החברתית מוסיפה נתח נכבד לחוויות של בדידות ודחייה, ואלו מחמירים את הסבל ועלולים להוביל לדיכאון ולאבל מורכב.

ההורים במחקר זה סיפרו שרק לעתים מאוד רחוקות הם מרגישים שלגיטימי לדבר עם אחרים על אובדן בנם או ביתם. הם הביעו רצון עז לדבר על ילדם כדי לשמור את אותו באופן אקטיבי בתוך מערך חייהם. לכן, למרות שדיבור על נסיבות ההתאבדות קשה להם, הם רצו לקיימו.

הורים רבים תיארו בדידות וניתוק. הם סיפרו שאפילו שאלה יומיומית כמו “מה נשמע?” נחווית להם כמרוחקת, מאחר ושאלה זו לעולם לא מתייחסת למצבם האישי. איש אינו שואל אותם: “איך אתה מתמודד עם המוות של שחר” או: “מה שלומך מאז מותו”.הורים למתאבדים

ההורים תיארו קונפליקט פנימי בין הרצון לקשר ולשיח לבין התחושה שהם אינם מורשים לדבר בחופשיות. בימי האבל הראשונים, הם לרוב זוכים לתמיכה חמה והדוקה, ומקבלים עידוד לדבר ולבכות במחיצת יקיריהם. ואולם, בתוך זמן קצר (לרוב שבועות ספורים בלבד), קמה מעין חומה גבוהה בינם לבין סביבתם. במצב זה, הם מתחילים לפתח רגישות מיוחדת לזיהוי עמדותיו של בני שיחם. אם הם רוצים לדבר על ילדם עם מישהו, הם שואלים את עצמם כיצד בן שיחם עשוי להגיב, ומשתפים אותו בתחושותיהם רק אם יאמינו שהוא יכול ורוצה להיענות. הניטור היומיומי של תגובות הסביבה מתיש ומגביר את תחושת הבדידות וההזדקקות לתמיכה.

הורים מתארים את ההשתקה כעניין מורחב. לא רק שהם מנועים מלדבר על מותו של ילדם ועל אבלם, אלא הם מנועים מלדבר גם על חייו של הילד ועל הזמנים הטובים שחוו במחיצתו. בנסיבות רגילות, החברה מעודדת דיבור של הורים על ילדים. למשל, בשיחות סלון בערב שבת, אנשים רבים נוהגים לשוחח עם חבריהם על חייהם, הישגיהם ואפילו על בעיותיהם של ילדיהם. לעומת זאת הורים לצעירים שהתאבדו מצופים לשתוק בכל הנוגע לילדם ולהימנע מכל דיבור שיביך את סביבתם.

עניין נוסף שמביך הורים לצעירים שהתאבדו נוגע לציפיות החברה כלפי משך האבל שלהם. באופן כללי, החברה לרוב מצפה מאנשים שיתאבלו על יקיריהם, ובתוך תקופה סבירה (שבועות עד חודשים) יתאוששו ויחזרו לשגרת חייהם. מסיבה לא לגמרי מובנת, קיימת ציפייה מהורים לבנים שהתאבדו שתקופת האבל שלהם תהיה קצרה מהרגיל, ושבזמן קצר “יתקדמו הלאה” ו”יתגברו על העבר”. ציפייה זו כמובן עומדת בניגוד למציאות, שבה הורים אלו נדונים להתמודד כל ימי חייהם עם אסונם, ועם שאלות שיוותרו לעד פתוחות.

התאבדות של בן או בת מעוררת באופן טבעי ספקות של הורים באשר לכישוריהם ההוריים. ספקות אלו אינם מוגבלים להורות שחוו עם הבן או הבת שהתאבדו, אלא מתייחסים גם להורות עם הילדים הנותרים ולכישורים הוריים עתידיים.

כיצד ניתן להקל על הורים שאבלים על ילדם שהתאבד?הורים למתאבדים

בעיקר ע”י תמיכה ועידוד מתמשך לדבר ולשתף. התמיכה יכולה להינתן מבני משפחה, חברים, או קבוצת תמיכה פיסית או וירטואלית (ברשת) וכן באמצעות טיפול פסיכולוגי. מחקרים מוכיחי

ם באופן חוזר ונשנה, שהורים שזוכים לתמיכה ומוזמנים לשתף בחוויותיהם מתמודדים טוב יותר עם אבלם, וזאת ללא תלות בסיבת המוות של ילדיהם. שיתוף באמצעות דיבור מאפשר להבין ולהעניק משמעות. הוא מגביר את חווית
השייכות והקשר ומפחית באופן משמעותי חרדת נטישה, דיכאון, בדידות וחוויות של דחייה. באופן דומה השיתוף מפחית מאוד את הסיכון להתפתחות אבל מורכב, חרדות, הפרעות נפשיות נוספות ואובדנות נוספת במשפחה.

היבט זה של הענקת משמעות יידון ביתר פירוט במאמר נפרד, ובמסגרת זו נסתפק בציון העובדה שכל תהליך של בניית משמעות עשוי לא רק לתרום להתאוששות, אלא גם להוביל לתופעה מופלאה ונפוצה, של צמיחה מתוך האסון.

טיפול פסיכולוגי עשוי לספק להורים מסגרת מוגנת ומאפשרת לשיח, להענקת משמעות ולחיזוק כישורי ההתמודדות. טיפול אינו משמש כתחליף לקשרים חברתיים, אלא הוא מציע עוד ערוץ לעיבוד ולהתייחסות. לעתים קרובות הטיפול הפסיכולוגי מסייע לחיזוק השימוש בקשרים חברתיים ומשפחתיים. כשאדם מצליח להבין ולבטא את עצמו במסגרת הטיפול, הוא עשוי להרחיב יכולת זו אל מעגלי חיים אחרים, ודרך כך לבנות ולחזק קשרים טובים נוספים.

לקריאה נוספת:

  דילוג לתוכן