התקף פסיכוטי ראשון

התקף פסיכוטי הוא מצב אקוטי שבו אדם מאבד קשר עם המציאות ומאבד שליטה על מחשבותיו ועל התנהגותו. מדובר במשבר פסיכיאטרי שכולל לפחות שלושה שלבים:

  1. השלב האקוטי שמחייב אשפוז, בעיקר כאשר האדם מסוכן לעצמו ו/או לסביבתו. בשלב זה ניתן בבית החולים טיפול משולב ע”י רופאים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ואנשי מקצוע אחרים. הטיפול עשוי להיות כפוי או וולונטארי, ובשני המקרים הוא יכול להיחוות כעוין, כמיטיב או כעוין ומיטיב גם יחד.
  2. התקופה הראשונה שלאחר ההתקף הפסיכוטי. מדובר בתקופה קריטית שבמהלכה מתעצבים אופנים ראשונים של התמודדות והסתגלות.
  3. שגרת החיים שאחרי הפסיכוזה. הכוונה לטווחי זמן שיכולים להיות ארוכים. לפעמים מדובר בתקופות שבין התקפים פסיכוטיים, ולפעמים בחיים שעוברים ללא התקפים נוספים.

מאמר זה עוסק בתקופות ההחלמה שלאחר ההתקף הפסיכוטי, תוך דגש מיוחד על ההתקף הראשון.

כל התקף פסיכוטי, ובמיוחד הראשון, עלול ליצור פגיעות פסיכולוגיות שמעבר לתקופה האקוטית עצמה, ולפעמים השפעתן מגיעה לכדי הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD). מחקרים מלמדים על כך ששיעור הלוקים בדרגות שונות של תסמינים פוסט-טראומטיים (PTSD) לאחר אשפוז פסיכיאטרי נע בין 11% ל-67% (האחוזים משתנים ממחקר למחקר, לפעמים בהתאם להגדרת המצב הפוסט-טראומטי). התסמינים הפוסט-טראומטיים עשויים לכלול את כל הטווח המוכר לנפגעי פוסט-טראומה, לרבות זיכרונות פולשניים, הימנעויות מכל מה שנקשר למחלה ולאשפוז ודריכות מוגברת. בנוסף, תגובות טראומה לאחר פסיכוזות לעתים כוללות מחשבות אובדניות, תחושות עזות של אובדן, מלכוד, השפלה, תבוסה, חוסר אונים, דיכאון וחרדה. אלו הן תגובות אפשריות אך בשום אופן לא הכרחיות. אפשר לעבור התקף פסיכוטי מבלי לסבול אחריו מהשפעות שליליות נוספות.

ייחודו של ההתקף הפסיכוטי הראשון

ההתקף הפסיכוטי הראשון כמעט תמיד מתרחש בגיל צעיר מאוד (גיל ההתבגרות ושנות ה-20). מדובר בגיל קריטי להתפתחות זהות עצמית, יחסים חברתיים, ותפיסות בסיסיות כלפטיפול בסכיזופרניהי אחרים וכלפי העולם. לכן הטראומה של התקף פסיכוטי עלולה להשפיע באופן מיוחד על תפיסות ואמונות יסוד, וזאת מעבר להשפעות האפיזודה הפסיכוטית עצמה.

חווית האפיזודה הפסיכוטית הראשונה משתנה מאדם לאדם. היא יכולה לנוע בין אי נוחות קלה לבין מצוקה קיצונית. המצוקה כמובן גוברת ככל שההתפרצות הפסיכוטית
פוגעת באורח החיים, בדימוי העצמי, במערכות התמיכה החברתית והמשפחתית ובתפיסות העולם של המתמודד ושל יקיריו.

קשה להבחין בין השפעות של הסימפטומים הפסיכוטיים לבין השפעות נלוות של אירועים שנחוו במהלך האשפוז ואחריו. התנהגותם של מאושפזים אחרים ושל אנשי הצוות הרפואי עלולות להוסיף על המצוקה שנקשרת להתקף עצמו. למעשה, מדובר בהשפעות שיכולות להגביר אחת את השנייה. למשל, מחשבות רדיפה יכולות להגביר חשדות ופחדים מהצוות וממאושפזים אחרים, ולהגביר את הסבל בכל מגע עימם. גם תופעות הלוואי של התרופות הפסיכיאטריות עלולות להגביר את המצוקה. יחסי הגומלין בין ההשפעות הללו מקשות מאוד על ההבחנה ביניהן.

יצוין שלא כל החולים חווים את ההתקף הראשון או את הבאים אחריו כחוויה קשה. ישנם שחווים את הסימפטומים שלהם כמקור לסבל ולנחמה גם יחד, וישנם שחווים אותם כחיוביים. גם הטיפול עצמו, במהלך האשפוז ואחריו, עשוי להיחוות כמיטיב.

להתייעצות ראשונית לחץ כאן

מתי התפרצות פסיכוטית נעשית טראומטית?

מחקרים שבהם השתתפו מתמודדים הובילו להבנת הגורמים שמשפיעים באופן שלילי על איכות החיים ואשר עלולים להיות טראומטיים:

  1. טיפול כפוי – חוויה של טיפול בכפייה עלולה להיות מאוד קשה. במיוחד היא קשה לאנשים שחוו בעבר טראומות הנקשרות לאלימות וכפייה. ההתערבות הכפויה יכולה להיות של אנשי רפואה ו/או משטרה. אנשים מרגישים (בצדק) שאולצו ונכפתו ע”י אנשים זרים, קיבלו בכוח סמי הרגעה או תרופות אחרות ואולצו לסבול מתופעות הלוואי של תרופות אלו. טיפול כפוי מוביל באופן טבעי לתחושות של חוסר שליטה , חוסר אונים, זעם, פחד, עלבון, הלם, חשדנות וחוסר אמון.
  2. חוויות קשות באשפוז – גם אם הטיפול אינו כפוי, חוויות האשפוז עלולות להיות קשות. השכיחות ביניהן הן בידוד ומניעה של מגע עם המשפחה, הרחקה מפעילויות היום-יום המוכרות, רעש חזק במחלקה, דלתות נעולות והיעדר פרטיות. באופן מצער ומקומם, ישנם חולים שסובלים במהלך האשפוז מפגיעות פיסיות, נפשיות ו/או מיניות מצד מאושפזים אחרים ולעתים א
    ף מצד אנשי צוות.
  3. סימפטומים פסיכוטיים, דיס-אינטגרציה – הסימפטומים הפסיכוטיים שעלולים להיות טראומטיים הם מחשבות שווא פרנואידיות (של היות נשלט בידי אחרים או נתון לרדיפה מצד אחרים), קולות מצווים, מאיימים או ביקורתיים, אובדן קשר עם המציאות, מחשבות או ניסיונות של גרימת נזק לעצמי או לאחרים. אלו הם סימפטומים של דיס-אינטגרציה, כלומר פירוק של העצמי. ההיבט המרכזי הוא חוויות של חוסר שליטה עצמית, חוסר התמצאות וחוסר אונים בתקשורת עם אחרים. העצמי נחווה כקטוע או מפורר, ומקיים תחושה הזויה ומנותקת. בשלבי ההחלמה קשה במיוחד לשאת זיכרונות של חוסר שליטה, דלוזיות (מחשבות שווא) והלוצינציות (מראות וקולות שאינם קיימים במציאות). אלו לפעמים מעוררות אימה, מפני שהן מזעזעות את המציאות הפנימית והחיצונית כפי שהייתה מוכרת עד המחלה ומאיימסכיזופרניה טיפולות על בסיסי הזהות העצמית. אצל חלק מהמתמודדים תחושת דיס-אינטגרציה נמשכת גם לאחר האפיזודה הפסיכוטית. למשל תחושה של היותם שונים מכפי שהכירו את עצמם קודם וזרים לעצמם ולסביבתם. לאור זאת, חיוני שלאחר ההתקף הפסיכוטי אפשר יהיה לעבד זיכרונות, להבין את החוויות ולשלבן בס
    דרי החיים.
  4. סטיגמות – מדובר בסטיגמות עצמיות וחברתיות. הסטיגמות נקשרות לתחושות של נחיתות, בושה ומבוכה. הסטיגמות העצמיות מופנות פנימה וכוללות תפיסות שליליות של מתמודדים על עצמם, על מחלות נפש ועל טיפולים ומטפלים, ומחשבה על כך דחייה חברתית בשל מחלתם. סטיגמות חברתיות ממוקדות באחרים, ונקשרות לתחושה של חוסר כבוד (קרדיט) מצד אחרים והחברה בכללה בשל המחלה.
  5. התרחקות חברתית – למרות שקיימת במהלך השלב האקוטי, ההתרחקות בולטת במיוחד בשלב ההחלמה. היא נקשרת לתחושה שאנשים לא מבינים, לא מתייחסים לחוויות שנחוו ולא יכולים לספק תמיכה. תקשורת עם אחרים על המחלה נחווית כקשה, והפרט חש עצמו זר לסביבתו. הסימפטומים והטיפול גם כן עלולים לתרום לתחושת השוני והזרות. ישנם אנשים שמתארים דחייה חברתית והתמעטות של קשרים חברתיים ו/או פגיעה משמעותית באיכות הקשרים הקיימים. הבדידות והזרות מושפעת הן מהתרחקות אמיתית של אנשים, והן מקושי של המתמודד להרגיש מחובר, נתמך ומתקשר בצורה יעילה.
  6. תחושת אובדן ופגימות – מדובר באובדנים רבים שיכולים להיות ספציפיים או כלליים, והם נחווים הן במהלך האפיזודה הפסיכוטית והן בשלבי ההחלמה. ישנם אנשים שמתארים את עצמם בשלב ההחלמה כסגורים, ביישניים, לא יוצאים כבעבר וחסרי ביטחון. חלקם מקבלים משוב מסביבתם על כך שהשתנו בהתנהגותם ואף במאפייניהם הפיסיים (למשל השמנה). חלק מהשינויים מושפעים מנטילת תרופות פסיכיאטריות וחלקם מהחוויות באשפוז ולאחריו.
  7. הכרה בכך שמדובר בהתמודדות מתמשכת – הקשיים אינם נעלמים ברגע שמסתיימת האפיזודה האקוטית. קשיים נפשיים והשלכותיהם תובעים משאבים מתמשכים של התמודדות. ההתקדמות היא הדרגתית ואיטית, ולעתים מלווה בתחושות של נחיתות, ייאוש ותלות בבני משפחה, מטפלים ותרופות.
  8. טראומות קודמות – כנראה מגבירות את הטראומטיזציה של המחלה והאשפוז. חלק ניכר מהמתמודדים עם מחלות נפש חוו עוד לפני המחלה טראומות בחברה ו/או במשפחה. למשל אלימות פיסית, מינית או נפשית, הזנחה בילדות, מחלות קשות, אובדן הורה וכו’. טראומות מוקדמות מגבירות סיכון להתפתחות מחלות נפש, ולכן בקרב חולי נפש ישנו שיעור גבוה במיוחד של נפגעי טראומות בילדות. בנוסף, טראומות צפות ועוברות מעין החייאה מחדש בהתקף הפסיכוטי ולאחריו. זאת מפני שהחוויות הבסיסיות של ההתקף הפסיכוטי דומות לאלו שנחוו באירועים הטראומטיים. בשני המצבים ישנן חוויות של חוסר אונים וחוסר שליטה, השפלה, ניתוק מהמציאות, כפייה ועוד. למשל, ישנם קווי דמיון בין חוויה של קורבן אונס או תקיפה, לבין אלו של אדם שנכפה עליו אשפוז הכולל קשירה, בידוד, החדרת תרופות בכוח וכו’.

כאמור, התקף פסיכוטי עלול להיות טראומטי, אך לא חייב שיהיה כזה. אפשר וכדאי לפתח דרכים להתמודדות אפקטיבית עם הזיכרונות, החוויות וההשלכות. מחקרים מלמדים על כך שככל שאנשים מצליחים לעבד את החוויות שעברו ולשלבן בחיי היום-יום כך הם מצליחים להסתגל, להתפתח ואף לצמוח מתוך התהליך שעברו.

לקריאה נוספת:

  דילוג לתוכן