גמגום וחרדה חברתית

גמגום מתמשך, שנקרא גם הפרעת שטף התפתחותית, נקשר למצוקות נפשיות רבות, שהבולטות ביניהן הן דיכאון וחרדה. מחקר עדכני של קרייג וטראן (Craig & Tran, 2014) בדק את הספרות שעוסקת בקשר בין גמגום  כרוני לחרדה כללית ולחרדה חברתית. חרדה כללית  מתייחסת לנטייה לחוות חרדה במצבים רבים, לאו דווקא חברתיים, בעוד חרדה חברתית מתייחסת לחרדה שמתעוררת לקראת או במהלך סיטואציות חברתיות בלבד. הם מצאו כי גמגום כרוני נקשר לרמה מוגברת של חרדה כללית, ולרמה גבוהה עוד יותר של חרדה חברתית.

חרדה חברתית מאופיינת בפחד עז ממצבים חברתיים וממצבים שבהם יש פוטנציאל להערכה או בדיקה ע”י אחרים. למשל דיבור בציבור, מפגש עם אנשים לא מוכרים או עם גורם סמכות (כמו מורים ומנהלים). סימפטומים פיסיים ומוטוריים של חרדה חברתית כוללים הסמקה, רעד, הזעה או חסימת דיבור, ולרוב מתעורר פחד מהסימפטומים הללו, מכיוון שהם גלויים.  אנשים אחרים רואים הסמקה, הזעה, רעד או חסימת דיבור, וזוהי חשיפה מאוד מביכה. מצבים אלו מובילים להתנהגויות מניעה והגנה, ובכללן הימנעות ממצבים חברתיים, הימנעות מקשר עין, דריכות מוגזמת ובדיקה קפדנית של העצמי ושל תגובות האחריגמגום וחרדהם. למרות שהימנעויות מפחיתות חרדה מיידית, הן תורמות לשימור לטווח ארוך של הפחדים והחרדות ושל הפגיעה באיכות החיים. למשל, הימנעות מקשר עין יכולה להיתפס ע”י אחרים כהיעדר עניין ולעורר תגובות שליליות שמאשרות את הפחדים החברתיים. כך, אנשים שסובלים מחרדה חברתית לעתים קרובות מתנהגים באופן שמשמר ואף מגביר את החרדה. באופן לא מפתיע, חרדה חברתית קשורה להערכה עצמית נמוכה, מחשבות אובדניות, אבטלה, תלות כלכלית ובדידות. ואולם, גם ללא כל אלו, מדובר בהפרעה שמהווה בפני עצמה פגיעה חמורה באיכות החיים.

איך גמגום נקשר לחרדה חברתית?

ישנן סיבות רבות לקשר בין גמגום לחרדה חברתית. ראשית, ילדים מגמגמים נוטים לסבול יותר מאחרים מהצקות, התגרויות, דחייה ותגובות שליליות אחרות מצד חברים. חוויות אלו מתעצמות בשנות בי”ס, ובני נוער שסובלים מגמגום נוטים לסבול גם מנידוי, בדידות ו/או מעמד חברתי נמוך. אלו נקשרים לבושה, מבוכה, הערכה עצמית נמוכה, נסיגה פסיכולוגית וחברתית ופגיעה בהישגים לימודיים ואחרים. גם בבגרות, גמגום נקשר לתגובות חברתיות שליליות, סטריאוטיפים שליליים ופגיעה באפשרויות לימודיות ותעסוקתיות.

חרדה חברתית לעתים קרובות מלווה בחרדה מהערכה שלילית, בציפייה לפגיעה חברתית, מחשבות שליליות, הטיות קשב, והתנהגויות מניעה והגנה. מאפיינים אלו מאוד אופייניים לאנשים שסובלים מגמגום. למשל, אנשים אלו נוטים לצפות לתגובות חברתיות שליליות, ולכן להימנע ממצבים חברתיים מאיימים. מודלים קוגניטיביים-התנהגותיים של הפרעת חרדה חברתית רלוונטיים במיוחד בהקשר זה. למשל, קלארק ווואלס (Clark & Wellsm, 1995), הראו שהתמקדות בעצמי במצבים חברתיים תורם לחרדה ולפגיעה בביצועים חברתיים. כשאדם שסובל מחרדה חברתית נכנס למפגש חברתי, הפחד מביקורת מוביל אותו לחשיבה מוגזמת על כל מה שהוא עושה או אומר. מאחר ותשומת לב היא משאב מוגבל, הפנייתה לעצמי באה על חשבון הפניית המשאבים לביצוע משימות ולהשתלבות החברתית.

ישנו מודל אחר שטוען שאנשים הסובלים מחרדה חברתית משקיעים תשומת לב מיוחדת לא רק בעצמי אלא גם בזיהוי סכנות. הפחד מהערכה מוביל לפרשנות מחמירה של מצבים ולהעצמת  החרדה החברתית. מאפיינים אלו נפוצים מאוד בקרב אנשים שסובלים מגמגום. הפחד מהערכה שלילית במצבים חברתיים גורם לאנשים מגמגמים לשים לב במיוחד אותות שליליים (למשל לרגעים של גמגום או של חוסר סובלנות של המאזינים) ולהתעלם מאותות חיוביים (דיבור שוטף והבעות עניין מצד אחרים). עיוות זה של תשומת הלב מוביל לאישור הפחדים החברתיים, להגברת החרדה ולעיוותים נוספים בתפיסה ובחשיבה. התנהגויות של הימנעות והגנה (למשל הימנעות מדיבור והימנעות מקשר עין) מעוררות תגובות שליליות מאחרים (דחייה וחוסר עניין) ומקיימות מעגל קסמים של הגברה חוזרת ונשנית של החרדה.

לסיכום, חרדה כללית וחרדה חברתית נמנות על הפגיעות הקשות והמתסכלות ביותר עבור אנשים בוגרים שסובלים מגמגום. טיפול פסיכולוגי לרוב לא מוביל לשיפור בסימפטומים של גמגום, אך הוא עשוי להועיל מאוד להפחתת חרדה ולשיפור באיכות החיים. העובדה שקיים גמגום אינה גוזרת בהכרח חיים של פחד ובדידות. אפשר וכדאי לצמצם את המצוקות הנפשיות שנגרמות מגמגום בעזרת טיפול פסיכולוגי והתמודדות אקטיבית.

לקריאה נוספת על גמגום, חרדה וטיפול פסיכולוגי:

 

  דילוג לתוכן