אבחון גמגום

ה-DSM הוא הקטלוג הפסיכיאטרי האמריקאי, והוא מתעדכן מדי כמה שנים. בגרסתו האחרונה (DSM-5) הוא שינה את הגדרת הגמגום להפרעת שטף התפתחותית, ובאנגלית: Childhood Onset Fluency Disorder. המונח “התפתחותי” מתייחס להפרעות שמתפתחות בילדות, כך שהקטלוג הוציא מהאבחון את מצבי הגמגום שפורצים בבגרות. ה-DSM-5 מונה את הקריטריונים הבאים לאבחון הפרעת שטף:

א. הפרעת שטף התפתחותית, שלעתים קרובות מאופיינת בגמגום, מאובחנת כהפרעה בשטף הנורמאלי ובדפוסי דיבור שאינם תואמים את הגיל ואת כישורי השפה של הפרט, אשר נמשכים לאורך זמן (במרבית המקרים), ומאופיינים בהופעה שכיחה ובולטת של אחד או יותר מהבאים:

  1. חזרה על צלילים והברותגמגום אצל מבוגרים
  2. התארכות צלילים של עיצורים ותנועות
  3. מלים שבורות (הפסקות בתוך מילה)
  4. חסימות בדיבור (הפסקות דיבור עם או בלי מילוי)
  5. החלפת מילים, כדי להימנע ממילים בעייתיות
  6. הפקת מלים מלווה במתח פיסי
  7. חזרות על מלים בנות הברה אחת (למשל: לי-לי-לי מגיע לקבל)
  8. חרדה בנוגע לסימפטומים לעיל מובילה להימנעות ממצבי דיבור

ב. הקשיים בשטף מובילים לפגיעה בתקשורת, בהשתתפות בחיים החברתיים ו/או בביצועים בהקשרי לימודים ועבודה (הפגיעה יכולה להיות באחד או כמה מהתחומים).

ג. ההפרעה לא נגרמת מפגיעה עצבית כדוגמת שבץ, גידול או פציעת מוח. ההפרעה יכולה להתקיים כהפרעה ראשית או כבו-זמנית להפרעות אחרות.

ד. הסימפטומים מתקיימים בילדות המוקדמת (אך מתגלים במלואם רק כאשר הדרישות לדיבור ותקשורת גוברות על היכולות).

 

לקריאה נוספת על גמגום וטיפול פסיכולוגי: