התמכרות להתנהגות
התמכרות יכולה להתקיים לכל מוצר או פעילות שיוצרים הצפת דופמין בנתיבי התגמול במוח. למוח לא אכפת אם מקור הדופמין בחומר כמו אלכוהול וסמים או בפעילות כגון קניות, אכילה או מין. שימוש בודד באלכוהול או סמים מעלה את הדופמין ברמות הגבוהות ביותר. למשל עלייה של 300% בצריכת מנת קוקאין או עלייה של 1200% בצריכת מתאמפטמין (מת'), לעומת עלייה של 50% בלבד באכילת אוכל טעים ו-100% ביחסי מין מהנים. ואולם, אכילה, יחסי מין, קניות או הימורים הן פעולות נגישות יותר מצריכת סמים, ולכן יכולות להתקיים מדי יום. כשהן מאוד תכופות, השפעתן המצטברת עלולה להוביל לפגיעה בוויסות קולטני הדופמין ולצורך בכמות גוברת של הפעילות. הזמינות מסבירה מדוע ישנם יותר מכורים לניקוטין מאשר לקוקאין ומדוע אנשים 
רבים מתמכרים להתנהגויות מאשר לצריכת סמים.
מי בסיכון להתמכרות?
התמכרות דורשת שני תנאים: נגישות לחומר או לפעילות ופגיעוּת להתמכרות. הפגיעוּת היא גם גנטית וגם התפתחותית, ומשמעותה שישנם אנשים שאצלם המערכת הנוירולוגית שקשורה לוויסות הדופמין מגיבה בעוררות יתר לקניות, מין או אכילה או פעילויות אחרות. כאשר רגישות זו חוברת לצורך לברוח מכאב נפשי, עולה הסיכון לשימוש תכוף בפעולות שיוצרות הנאה, טשטוש והקלה. כל סוג של כאב נפשי יכול לעורר צורך דחוף להפיגו. לפעמים זוהי בדידות, ריקנות, חרדה, דיכאון, תחושת עצמי פגום ובלתי כשיר, היעדר משמעות, נחיתות או אובדן של משהו יקר ערך (אדם קרוב, חופש וכו'). כאשר אדם יכול להפיג תחושות קשות אלו באמצעות פעילות כלשהי, ולחוש אפילו לרגעים מעטים בעל ערך ועוצמה, קשה לו מאוד לוותר על פתרון זה, גם אם הוא מודע לנזקיו.
לכן טיפול אפקטיבי בהתמכרות להתנהגות יתמקד בהגדלת היכולת לשאת כאב וביצירת דרכים אפקטיביות ובריאות יותר להתמודדות עימו.
לקריאה נוספת:
